זה לא קרה ברגע אחד...
זו לא החלטה חדה, ולא פיצוץ...
זו הבנה שהתבשלה לאט...
מתוך רצף של הבטחות יפות שנאמרו נכון
אבל לא קיבלו חיים....
היו מילים שגרמו להאמין...
הייתה תחושה שאפשר לבנות עליהן משהו יציב...
אבל פעם אחר פעם, כשהגיע הרגע לממש... נשארו רק מילים.
והפער הזה... בין מה שנאמר למה שנעשה...
הלך והעמיק.
במהלך השבוע יש תנועה.
לו"ז...עומס...עייפות שמקהה רגשות...
אין מקום לעצור ולשאול שאלות קשות...
הכול נדחק הצידה..זמנית.. כביכול בשליטה...
ואז מגיע יום שבת..
הזמן נפתח, הראש שקט מדי... והלב? כבר לא מוסח...
וכל מה שהודחק צף
האכזבות...
ההמתנה...
התקווה שנשענה על הבטחות, שלא חזרו עם כיסוי...
בשקט הזה מתבהרת אמת פשוטה...
לא מספיק לרצות טוב...
לא מספיק לדעת להגיד את הדברים הנכונים...
קשר לא מתקיים על כוונות...
אלא על עקביות...
על מעשים...
על נוכחות...
וההבנה הזו משנה כיוון,
לא מתוך כעס מתפרץ...
אלא מתוך גבול שנולד.
מתוך בחירה להפסיק להחזיק...
משהו שלא החזיק חזרה.