את הנגר הכרתי לפני כמה חודשים, באחת מהפרידות שלי ושל הגעגוע. הכרנו בערב שבו ישבתי לבד בבר האהוב עלי, הוא היה עם חברים והתפתחה שיחה. הלב שלי אז היה עדיין שייך לגעגוע, אז הקשר עם הנגר נותר קצר ושטחי. אפילו לא יצאנו לדייט. הקשר נותק כשאני והגעגוע נצמדנו שוב.
אתמול בצהריים הודעה ממנו.
היי, זוכרת את הפרוייקט שסיפרתי לך עליו ונתת לי רעיון איך להתקדם? אז סיימתי אותו, והייתי חייב להראות לך מה השיחה בנינו יצרה.
פותחת את התמונה המצורפת. פסל גדול מעץ, מרהיב ביופיו, מעוטר בגילופים מדוייקים, זעירים, סבלניים. יד של אמן. ראיתי בפסל את הנקודה שאז הוא נתקע בה ושבעקבות השיחה בנינו השתחררה. הפתרון שלו היה יוצא דופן. חייכתי. החמאתי לו.
את עדיין בזוגיות מאושרת?
לא
אני יכול לראות אותך הערב?
התחושות הקשות מהערב עם המשורר עדיין פעמו בי. שיתפתי אותו. הקשיב בשקט ואמר - את צריכה לאכול ארוחת ערב, נכון? אני יודע שאת איומה בכל מה שקשור למטבח ובמקרה הטוב תכיני לעצמך חביתה תפלה, אז בואי רק נשב לאכול יחד, בסדר? מזמין מקום ושולח לך כתובת ושעה.
הגעתי למסעדה מהודרת, כזאת שכבר מזמן היה ברשימה שלי. הקדמתי בכמה דקות, וכשהתקרבתי ראיתי אותו בכניסה. הייתי חסר סבלנות אז הגעתי כבר לפני עשרים דקות הסביר וחייך.
האוכל היה מאד טעים, השיחה היתה מאד נעימה. צחקנו הרבה, בכיתי קצת. ארועי חצי השנה האחרונה נדחסו לשיחה של שעתיים.
כשהגענו לרכב שלי, הוא נעמד מולי. מה את צריכה?
התחלתי לבכות. עבר כל כך הרבה זמן מאז שמישהו שאל אותי מה אני צריכה.
אני צריכה שמישהו יאהב אותי עכשיו, אמרתי כמעט בלי קול.
מה זה אומר? מה את צריכה?
אני צריכה שמישהו יחבק אותי, ילטף אותי, ינשק אותי ברוך, ילחש לי באוזן מחמאות. צריכה מישהו שיסתכל עלי בשמחה, בחיוך. צריכה להתכרבל בין הזרועות של מישהו ולהניח את הראש שלי על החזה שלו. מישהו שילטף לי את הראש. צריכה להרגיש אהובה.
הוא נישק את הדמעות ששטפו לי את הפנים.
תסכימי שאני אהיה המישהו הזה היום?
