קושי לוגי

"אתה מדהים."
זו הכותרת להודעה שקיבלתי לפני כמעט חצי שנה. (באמת שלא ידעתי עד כמה זה עגול לפני שבדקתי את זה כעת.) היא בוגרת ממני בהפרש לא זניח, דומיננטית, מה שהיא זוכרת אני עוד לא הבנתי. ניהלנו שיחות, לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה, עד ששפכנו את תכננו אחד/ת על האחר/ת, עם תכנים כאלה זה לקח זמן. מאז עברו חודשים בהם דיברנו מאחורי מסך האנונימיות הוירטואלי, ולאחרונה החלטתי להציע לה להפגש במסעדת בשרים יוקרתית בנווה צדק (איפה לעזאזל יש נווה צדק במדינה שלנו? טוב זה לא קשור עכשיו).

אני הגעתי מוקדם, התיישבתי וחיכיתי. היא הגיעה, קמתי, לחצנו ידיים, לא דברנו, התיישבנו. המלצר הגיע לשולחננו עם התפריטים. שברתי את השתיקה ושאלתי אותו איזה יין פורט הם מחזיקים, הוא ענה את השם, שאלתי מאיזו שנה וכמה זמן מיושן, הוא ענה. חככתי עם עצמי בקול רם, כדאי לקחת את היין או לא, שכן בפעם הקודמת שם התאכזבתי. היא קטעה אותי מול המלצר באומרה "תפסיק לעשות רושם יא סמולן פלצן". (היא אמרה את זה עם סמך.)

"אתה רואה?", פניתי למלצר, "אתה מזמין את אמא שלך למסעדה וככה היא מדברת אליך". שקט רועם. היא חייכה, קמה לאט מכסאה, והלכה לכיווני. המלצר קפא במקום, כלל לא מבין את ההתרחשות או את הסיטואציה. היא הגיעה אליי, דפקה לי סטירה שהדהדה הן בראשי והן ברחבי החדר, כל יושבי המסעדה הסתובבו והסתכלו. היא חזרה לכסאה, אני עוד לא הגבתי. דמעה ירדה מעיני. הרמתי את ראשי והתחלתי לצחוק בקול רם, פניתי למלצר: "אני מניח שהפורט הזה יהיה בסדר, תביא לנו בבקשה שתי כוסות".