נפגשנו אצל חברים. מכירה אותו המון שנים. ידעתי שהוא דלוק עליי. כל פעם שנפגשים, הוא לא מוריד ממני את המבט. הוא ואשתו חברים טובים שלנו. הכרנו דרך הילדים. מצב מוכר ושגרתי. הוא ג'נטלמן אמיתי. נסענו אף לנופש משותף יחד בחו"ל, ככה שני זוגות חברים. יושבים במסעדה והוא דואג להכל, מביא, מוזג וכו'.
בקיצור, בחזרה לאותו מפגש חברים. החלטתי שאנסה. מקסימום יצליח. ולא, נשכח כלא היה. יושבים כולנו, מקשקשים, שותים ואני כותבת לו הודעה שייכנס לשירותים ויתחיל לאונן וישלח לי תמונה. אני רואה את העיניים שלו מביטות על צג הטלפון, מיישר מבט אליי ושוב מוריד לטלפון. חושב כמה שניות. השניות הכי קריטיות, הכי מורטות עצבים שהיו לי. הלב שלי דופק כמו מטורף. מה יהיה אם לא יסכים? איך אביט לו בעיניים אחרי זה? אבל זה כבר נעשה ואין דרך חזרה.
אחרי אותן שניות מטורפות, הוא קם, מכניס את הטלפון לכיס והולך לכיוון השירותים. אני נושמת לרווחה ומתרגשת בו זמנית. מחכה לתמונה. עוברות כמה דקות והתמונה מגיעה. אני יוצאת לעשן ופותחת אותה. ואווו, הלם! עזבו את זה שמה שראיתי שם היה שוס אבל הוא באמת עשה את זה. אני כותבת לו שהוא יכול לחזור לשולחן וממשיכה לעשן. כולי רועדת. רק שאף אחד לא יצטרף אליי לסיגריה עכשיו. רוצה רגע להיות לבד ולעכל מה קרה פה. ואללה, הצליח! אני מרוצה מאוד!
פתאום דלת המרפסת נפתחת והוא יוצא. אני עם הגב אליו אומרת שאהבתי את התמונה. הוא משיב שהוא שמח מאוד ומתרגש ושזה חירמן אותו ממש. שואל אותי מה עכשיו? אמרתי שאחשוב על זה אחר כך וכיביתי את הסיגריה.
נראה מה ייצא מזה...
