יש משהו אירוני, כמעט אכזרי, בלהרגיש בדידות דווקא כשיש לך "ביחד". אנחנו יושבים שם, בתוך המסגרת הזו שקראנו לה "נישואים פתוחים", ואני מוצא את עצמי תוהה – האם פתחנו את הדלת כדי להכניס אוויר, או שפשוט נתנו לחום לברוח החוצה?
אני מסתכל ימינה ושמאלה. הנישואים הסגורים, "הקלאסיים", נראים כמו מבצר שמור היטב מבחוץ, אבל הסטטיסטיקה לא משקרת. הבגידות שם הן כמעט ברירת מחדל, זעקה שקטה של אנשים שמחפשים ריגוש בתוך השגרה. אז מה עדיף? שקר מוסכם או אמת מכאיבה? האם אנחנו באמת בנויים למונוגמיה, או שאנחנו פשוט גרועים בלאהוב את מה שיש לנו?
ואז היא באה, עם הכמיהה הזו לחופש. חופש מוחלט. היא אומרת לי בעיניים נוצצות שאם היא הייתה הצעירה של היום, היא לא הייתה חותמת על הנייר הזה. היא מרגישה שהנישואים הם משקולת, עוגן שכובל אותה לקרקע בזמן שהיא רוצה לעוף.
אבל יש משהו שהיא מפספסת. משהו מהותי.
היא מסתכלת על הרווקות דרך משקפיים ורודים של "חופש", אבל היא לא מכירה את הצד השני של המטבע. היא לא מכירה את הבדידות המקפיאה של יום שישי בערב כשהטלפון שותק. היא לא מכירה את הריקנות של ה"לבד" האמיתי, זה שאין בו את האופציה להישען אחורה ולדעת שמישהו שם תופס אותך.
זה מזכיר לי אסטרונאוט שמרחף בחלל ומחובר בחבל לספינת האם. היא מרגישה שהחבל הזה מושך אותה, מגביל אותה, מונע ממנה לחקור את האינסוף. היא חולמת לנתק אותו כדי להיות "חופשייה". מה שהיא לא מבינה, זה שהחבל הזה הוא הדבר היחיד שמונע ממנה להיסחף אל תוך הריק האינסופי, הקפוא והשחור. היא רואה את הכוכבים; אני רואה את החמצן שעומד להיגמר.
היא רוצה את החופש של הרווקות, אבל היא שוכחת שהיא נהנית מהפריבילגיה הגדולה ביותר של הנישואים: הביטחון שיש לה לאן לחזור. היא לא יודעת כמה קר בחוץ בלי מעיל, כי היא מעולם לא באמת נאלצה לעמוד עירומה מול הסערה.
אז מה הטעם, אני שואל? אולי הטעם הוא להבין שהחופש האמיתי הוא לא לברוח מהביחד, אלא למצוא את הדרך לא להרגיש בודד בתוכו. אבל בינתיים, אני נשאר עם השאלה, והיא נשארת עם הפנטזיה על עולם שהיא לא באמת מכירה.