לפעמים נדמה שהעולם מתחלק לשני מחנות שמתבוננים זה על זה בערגה, ושניהם טועים באותה מידה.
בצד אחד עומדים הבודדים. אלו שהגיעו לגיל "מבוגר" בלי שמצאו את החצי השני. הם חיים במה שרבים מגדירים כ"חופש מוחלט". אין מי שיגיד להם מה לעשות, מתי לחזור, או איך לבזבז את הכסף. הם יכולים לטוס מחר בבוקר לקצה העולם בלי לתת דין וחשבון לאיש.
אבל עבורם, החופש הזה הוא לא פריבילגיה, הוא כורח. השקט בבית הוא לא מנוחה, הוא רעש מחריש אוזניים של היעדר עדות של מישהו אחר משמעותי. כשקורה להם משהו נפלא או משהו נורא, והאדם הראשון שהם רוצים לספר לו פשוט לא קיים, החופש מאבד את המשמעות שלו. הם היו נותנים הכל כדי שמישהו "יפריע" להם, יתווכח איתם על צבע הספה, או פשוט יחכה להם בסוף היום. הם מחפשים משמעות בתוך ים של חופש ריק.
מהצד השני, עומדים הנשואים וההורים. אלו שטובעים בתוך "עודף מטלות". עבודה, בן זוג, ילדים, לוגיסטיקה שלא נגמרת. הם מרגישים שהם הלכו לאיבוד בתוך התפקידים של עצמם. הם "מכונות" של נתינה, וחסרים להם נואשות רגעים של נחת, של שקט, של פשוט להיות "אני" בלי שמישהו ירצה מהם משהו.
הם מסתכלים החוצה, על אותם אנשים בודדים עם החופש המוחלט, וחולמים על הלילה האחד הזה של שינה רציפה או על הסופ"ש שבו הם אדונים לעצמם. הם לא מבינים שהחופש שהם כה כמהים אליו, הוא המבצר שבו הצד השני מרגיש כלוא.
עבור חלק מהנשואים, תחושת המחנק הזו מובילה לפתרונות לא שגרתיים. למשל, ההחלטה לייצר "איים של חופש" בתוך המחויבות על ידי פתיחת הנישואים. הרעיון נשמע מבטיח, לשמור על הבית, על המשמעות, אבל לאפשר פתחי אוורור רגשיים ומיניים בחוץ.
אבל כאן מתגלה פרדוקס חדש, כואב לא פחות. נישואים פתוחים הם לעיתים קרובות פתרון חיצוני לבעיה פנימית.
ביום הראשון, זה מרגיש כמו חופש מוחלט. ריגוש אדיר.
ביום למחרת, הכביסות הן אותן כביסות, התפקידים הם אותם תפקידים, והתביעות של החיים נשארות כבדות. ה"אי" הוא זמני מאוד, והים מסביב עדיין מרגיש סוער.
בדיוק כמו עם כל ריגוש אחר, גם כאן פועל מנגנון ה"הסתגלות ההדונית". סף הריגוש עולה. מה שפעם הרגיש כמו פיצוץ של חופש, הופך עם הזמן ל"נורמלי" החדש. כדי להשיג את אותה תחושת חיות ואוורור, זקוקים לריגוש חזק יותר, תכוף יותר. הנישואים הפתוחים הופכים להיות ריצה על הליכון, מוציאים המון אנרגיה, רצים מאוד מהר, אבל בסוף היום חוזרים לאותו חדר, עם אותה בדידות בתוך הביחד.
הבודד כמהה לשייכות, גם במחיר של אובדן החופש.
הנשוי כמהה לחופש, כי הוא מרגיש שאיבד את השייכות לעצמו, וגם ניסיון לפרק את המבצר על ידי "פתיחתו" לא בהכרח מעניק לו את השקט שהוא מחפש.
אולי המפתח הוא להבין שהדשא של השכן לא ירוק יותר, הוא פשוט סוג אחר של דשא, והחיפוש אחרי חופש חיצוני הוא לעיתים קרובות בריחה מהצורך לייצר שקט ומשמעות בתוך המקום שבו אנחנו נמצאים.
הטעות הגדולה שלנו היא המחשבה שחופש הוא "היעדר כבילה", שאם רק נסיר את המחויבות או נוסיף ריגושים, נהיה חופשיים. אבל המציאות מראה שחופש הוא תפיסה פנימית, לא מצב צבירה חיצוני.
חופש אמיתי הוא לא החופש לעשות מה שבא לי (כי גם לזה מתרגלים), אלא החופש להיות אני בתוך מה שאני עושה.
אדם חופשי הוא מי שלא מרגיש "כלוא" בתפקיד של האבא, בן הזוג או העובד, אלא מצליח למצוא את עצמו, את הבחירה שלו ואת החיות שלו בתוך הרגעים האפורים של היומיום.
החופש הוא היכולת להפסיק לחפש את ה"אי" בחוץ, ולהתחיל לבנות אותו בפנים.
בסוף, הטרגדיה היא שאנחנו מנסים לפתור בדידות של ה"לבד" על ידי חיפוש נואש אחר שייכות, ומצד שני מנסים לפתור מחנק של ה"ביחד" על ידי חיפוש נואש אחר חופש חיצוני,
כשבפועל, המפתח לשניהם נמצא ביכולת שלנו להעניק לעצמנו משמעות שלא תלויה בנסיבות. זה החופש האמיתי.