ישבנו בקומה השנייה של אוטובוס תיירים עם גג פתוח. היא לא חדלה לדבר מאז התחילה הנסיעה, אבל התקשיתי להתגבר על רעשי העיר, מנוע האוטובוס והרוח, אז הנהנתי בהסכמה כללית, בעודי מתבונן בקצוות השיער הזהובות כשהן מתבדרות ברוח. היה זה יום אביבי חמים בלב עיר אירופאית ציורית. ישבתי לצדה, מרוכז במחשבה שכלל איני בטוח אם ייווצר החיבור, הקליק בין שני זרים שאחריו כבר לא נהיה זרים לעולם.
הגעתי אתמול בשתי טיסות מישראל. היא למדה באוניברסיטה מקומית בעיר אחרת וכעת בחופשת האביב יצאה להכיר מקרוב את הארץ ולהתאמן בשפה החדשה שרכשה. אביה ישראלי, אמה זרה. היא נולדה הרחק, אך עלתה בנעוריה לישראל ואחרי הצבא מיהרה לעזוב. אחרי חודש התכתבות, מיילים ומסרונים, הגיע הזמן להיפגש, אבל היא שם ואני פה. החלטתי לזנק אל הלא ידוע, הבטתי בתמונה המעט מטושטשת ששלחה, עיניים נוצצות ותלתלי זהב במרחק אלפי קילומטרים. הגיעה העת לצאת לדרך.
שנינו הגענו לעיר באותו יום. היא לא ביקרה בעיר הזו מעולם, כך שעבור שנינו זו היתה חוויה ראשונית. התעקשתי על כך, רציתי שאם כבר אהיה דג מחוץ למים, אז שלפחות נשחה יחדיו ברחבי עיר לא ידועה. לקחתי מונית משדה התעופה למלון. פקיד הקבלה מסר שהיא הקדימה ותפסה כבר את החדר. קיבלתי מפתח נוסף ועליתי בחשש מהול בהתרגשות. דפקתי על הדלת ומשלא נעניתי, השתמשתי במפתח הנוסף. החדר היה ברובו חשוך. אור בין ערביים בקע דרך וילון המרפסת השקוף והאיר את המיטה הזוגית. אין ספק שמישהו היה בחדר. תרמיל גב גדול נח בקצה החדר ומשהו מרובע הונח על המיטה. הדלקתי את האור.
נגן אם.פי.שלוש הונח על המיטה, אוזניות לצדו ופתק תחתיו. "ברוך הבא, יצאתי כדי לתת לך זמן להתארגן בשקט. תדליק את הנגן על השיר שבחרתי, מחכה לך כוס יין במקרר, תתקלח ותתרענן. אחזור עד שבע. תהנה!"
השעה היתה כבר שש וחצי. לא נותר הרבה זמן. הפעלתי את הנגן, שירה בשפה המקומית מלווה בפריטות גיטרה מילאו את חלל החדר. לגמתי לגימה מהירה מכוס היין הלבן ומיהרתי להתקלח. בשיער לח, כוס יין ביד ובגדים רעננים יצאתי אל המרפסת הקטנה, המשקיפה על הכניסה וקיווית לזהות אותה מרחוק.
הנה היא מגיעה, זיהיתי את השיער הזהוב בקלות. אבל רגע, היא לא לבד. מוזר, שני בחורים מלווים אותה והיא מקשקשת ומתבדחת איתם. היא לא ראתה אותי. כלל לא הביטה כלפי מעלה. חזרתי פנימה לחדר וחיכיתי, מתלבט איך להגיב אם תכנס לחדר יחד עם מלוויה.
הדלת נפתחה והיא הופיעה. לבדה. תלתלים זהובים, עיניים נוצצות וחיוך רחב.
שלום. מה שלומך? אני רואה שהספקת להתרענן.
חייכתי בחזרה, היה קשה שלא לחייך. סיפרתי שראיתי אותה מגיעה מרחוק, שאלתי מי החברים. היא נפנפה בידה בביטול, מקומיים שפגשה בפאב והתעקשו ללוות אותה.
סתם דאגתי. אולי זה בכל זאת יצליח.
החלטנו לצאת למסעדה מומלצת וצעדנו במרחק מה זה מזו ברחוב. הערב התקדם לאיטו, בכל זאת זרים שנפתחים להכיר.
יש הבדל גדול בין הכרויות שנוצרות מתוך קשר מוקדם, בצבא, בלימודים, בעבודה או אפילו בערב אפלולי במועדון או פאב, לבין הכרויות מרחוק. בהכרות מרחוק, צריך, פעם אחר פעם, להתחיל מחדש. תחילה מכירים את הדמות הכותבת, מתוך המילים המוחלפות נרקמת דמות. בסיסה על המילים שנכתבו, חלקה על ניסיונות העבר וחלק לא מבוטל ממנה מבוסס על דמיון משלים וכמיהה. לפעמים פה זה נגמר. לפעמים זה ממשיך.
כשזה ממשיך מתווסף חוש השמיעה למשחק ופתאם לכל צד מתווסף הקול, עדין, צרוד, ילדותי, בוגר, עמוק, גבוה. בלית ברירה, הדמות הפיזית שדומיינה בכתיבה מתעצבת בדמיון מחדש. המונולוג הכתוב הופך לדיאלוג, ופתאם לדמות קול, דעה ואישיות. במקרים הטובים מתווסף גם צחוק מתגלגל, במקרים הפחות טובים רצינות מרתיעה. גם פה זה עלול להסתיים. לפעמים זה ממשיך.
ממשיך למפגש הפיזי. גוף אל גוף. פנים אל מול פנים. פיצוץ של כמעט כל החושים, ראייה, שמיעה, ולא פחות חשוב חוש הריח. לפעמים גם חוש המגע רוצה להצטרף, אבל שיירגע עדיין לא הגיע תורו. כל מה שקדם למפגש מתפוגג. לא משנה כמה התכתבנו. לא משנה כמה שוחחנו עד שהרגשנו כמו נשמות תאומות. כל זה אינו משנה דבר כעת. הדמויות הקודמות נעלמו, התפוגגו באור המראות החדשים והגיע רגע האמת. האם נשמע את הקליק הזה, הקליק בין שני זרים שאחריו כבר לא נהיה זרים לעולם. או שפה הכל יסתיים.
חזרנו הביתה מבושמים מהמסעדה. הביתה, כך היא קראה לחדר המלון עם המיטה הזוגית. היא היתה שפוכה למדי, כמעט שיכורה. גם אני, אבל פחות. חוש המגע צעק עד שחששתי שהיא תשמע. עכשיו תורי. עכשיו תורי. הראייה אישרה, השמיעה מנגנת שירי אהבה, הריח אחראי לזיקפה הנוקשה הכלואה תחת הג'ינס. עכשיו תורי, אתה שומע אותי. עכשיו תורי.
היא סימנה לי בידה שאסתובב. הסתובבתי.
היא התפשטה מאחוריי והחליפה לבגדי שינה רפויים, שרוואל שקוף וגופייה.
אתה יכול להסתובב חזרה עכשיו.
לא יכולתי להתעלם מכך שזה נשמע יותר קול מבושם מבקבוק היין שחוסל מאשר קול מפתה. היא נשכבה במיטה הזוגית והתכסתה. אני התמהמהתי.
נו, תתפשט כבר ותכנס, היא קראה אליי.
נשארתי בתחתונים ונכנסתי למיטה.
יופי. עכשיו הולכים לישון, אמרה ועצמה עיניים.
כעבור דקה או שתיים כבר שמעתי את נשימותיה מאטות, היא נרדמה.
עכשיו אנחנו פה על גג האוטובוס, רוח מלטפת, שמש אביבית והיא מספרת ומספרת על ההיסטוריה של העיר העתיקה. אני מהנהן ותוהה אם אי פעם אשמע את הקליק.
בעודי מתלבט כיצד לנהוג, השמש נבלעה לרגע בעננים והיא מצטנפת בשל הקרירות שהועצמה. זה הרגע שלי. מהר לפני שיעבור. אני מתקרב, נצמד ומחבק אותה. חיבוק מחמם ובו בעת מלטף. שטף הדיבור נבלם. קרב מבטים, קרב אישונים. העיניים שלה עמוק בתוך העיניים שלי ואז אני מזהה ניצוץ. היא תופסת את כף ידי המחבקת ומכניסה אותה עמוק מתחת לסוודר אל תוך החולצה. אני חש בד, אחריו עור רך ומלטף ולפתע עוברת בי צמרמורת של מגע הפיטמה. אני עוטף את השד העגול בידי. מנסה לדכא חיוך נצחון אווילי. אבל אז היא לוחשת אליי, קרוב לתוך אוזני, "יותר חזק. יותר חזק." אני חופן את השד בעוצמה מתגברת והיא עוצמת עיניים בהנאה ברורה וכמעט צועקת, "עכשיו תצבוט. תצבוט. בבקשה." אני מרפה, משחרר את האצבעות וצובט את הפיטמה בין האגודל לאצבע המורה. היא מרפרפת בעיניה בהנאה ואני סוף סוף שומע את הקליק המיוחל.
הקליק בין שני זרים שאחריו כבר לא נהיה זרים לעולם.