יומנו של שולט מתחיל

אתרי היכרויות, אפליקציות, מדפדף ימינה שמאלה פרצופים,
עוד דייט בתחפושת של ראיון עבודה,
עוד דייט נטול כנות המתמשך בעודנו מבקשים להיות במקום אחר,
עוד דייט שמוביל למיטה, גוף מתנגש בגוף, גומרים הולכים.
ובדרך חזרה הביתה, ברכב, מרוקן ...לא מבין בשביל מה.

אז חזרתי לפה ... לחפש אותך.
זו שרוצה כנות מוחלטת,
זו שמוכנה להתפשט,
זו שרוצה להרגיש.
זו שרוצה לחיות.
את כאן, אני יודע.
אז אני מחכה ...

חולף פה.
בזריזות קורא רצף בלוגים ...
מגלה תופעה שחוזרת על עצמה,
כל בחורה כותבת משפט או שניים ולפתע מתפלקת לה קריאה למגע,
מבקשת מקהל הקוראים סטירה טובה, זיון חזק או אפילו חיבוק קטן מלטף.
ענן זבובים עט עליה כמעט מיד בתגובות: שולטים - אני. אני. אני. קחי אותי. אני ראשון. רק תאמרי אתן לך בראש.
ביני לביני, תוהה האם משהו אמיתי קורה כאן.

נושם עמוק, עוצם עיניים ...

וחוזר על קריאתי המהדהדת באפלה:
את, כן את, זו שרוצה שיראו אותה.
לא משנה לי גיל, גזע, דת, משקל, גובה, צבע עיניים, אורך שיער
מספיק לי אחת שרוצה, שרוצה לנסות להרגיש משהו.
להתפלש ברגש ולהתענג על כאב.
מוכן להיות איתך עדין, להיות איתך קשה, להכאיב, לענג,
להיות רציני עד כאב ולצחוק מכל הלב.
בואי. אני פה. אני כאן בשבילך.
גרוש. חופשי. רוצה.

בואי אליי.

אני פה.
מחכה לך, מנוסה או ירוקה, צהובה או אדומה.
יותר מדי זמן עבר ...
רוצה להרגיש, רוצה לגרום לך להרגיש נראית.
את כל כך יפה כשאת רוצה ...
ואני מוכן.
אז הושיטי יד ואגע בך.

מחכה לך, כן לך, בדיוק את, זו שלא בטוחה,
זו שסתם נכנסת וקוראת וקוראת ועוד קצת קוראת
זו שרוצה אבל מהססת.

רק הושיטי יד

זה הזמן שלך ...

זהו. התגרשתי. 

חופשי לעשות כל העולה על רוחי

והנה אני פה ... אווירה של ישראבלוג. כותבות את עצמן לדעת. 

אני פה להכאיב, אני פה ללטף, לגעת, להקשיב, לחבק, לגמור, לבכות, לצעוק, לנגב דמעות.

אבל צריך שותפה כי התעייפתי מלנגב לעצמי.

אז מי באה לאבא?

אז אני פה, קורא ...

חושב שזה עדיף על בהייה באיזשהו פרק בסדרה שיישכח דקה אחר שאסיים לצפות בו.

אבל רוצה גם לכתוב.

פתאם חשבתי שמעולם לא כתבתי הייקו - שיר יפני קצר בין שלוש שורות, שבנוי שורה קצרה, שורה ארוכה ושוב שורה קצרה.

יש עוד כללים, ניסיתי לכתוב לרוח הכללים.

לא בטוח שהצלחתי לדייק, זו פעם ראשונה.

אבל ברגע שמתחילים קשה לעצור.

אז נולדה חמישייה.

תהיו עדינים, זו פעם ראשונה.

נוגס מהמנה שהגיעה
מבטך המנותק שט למרחקים
זה לא מה שדמיינתי

---------------------------

העולם מספק בשפע
כל שאחשוק בלב שלם
אך ליבי חסר

---------------------------

נזכר בריחות גוף
טעמים של תשוקה נוזלת
מניח אצבע ונושם

---------------------------

תמיד רציתי
כמעט הרגשתי בקצוות
ושוב איבדתי

---------------------------

אולי זה הכל
סקרנות, תשוקה, ילדים, מוות
נותר רק לחכות

אני עייף.
היה יום ארוך ומייגע...
הרבה מטלות, שעות על הכביש, מוסכים, מכון רישוי, טסט לאוטו והמון עבודה בערב.
אז אולי עדיף שלא אכתוב.
אבל בכל זאת, קצת לשחרר.
אני בכלוב מזה זמן, בעיקר מקשיב.
סופג את מגוון הקולות שמהדהדים בו.
קולות הנעים בין פוסט טראומה מינית לבין טקסטים סקסיים מדליקים.
לאחרונה אפילו ניסיתי קצת להתכתב, בתקווה למצוא אחת שיווצר מולה איזשהו קליק, שמשהו יתחבר.
משהו שיוביל למשחק, לצחוק, להנאה, להתרגשות ולו אפילו מול סימן של הודעה חדשה.
אבל משהו פה מקרטע, השיחות נעות בין תגובות בנות שתיים עד ארבע מילים בעקבות מיילים מושקעים,
לבין תגובות חסרות עניין או כאלו שיוצרות אצלי תחושה ש ...
איך אני אגדיר את זה ...
כן, לפני כמה ימים התקשרתי לאיזה גוף שלטוני, הייתי צריך לברר משהו,
התקליט אמר מיקומך בתור הינו 48, אבל שיחתך מאד חשובה לנו.
חשובה להם, נשמע מבטיח. אז חיכיתי וחיכיתי, אולי חצי שעה, אולי יותר.
מיקומך בתור הוא 13 ופתאם השיחה התנתקה.
התקשרתי שוב בחשש רב, מיקומך בתור הוא 7, יששששש, קראתי בקול.
איזה מזל, סוף סוף! אז חיכיתי עוד קצת, מיקומך בתור 5,
עוד קצת זה מגיע, מיקומך בתור הוא 2,
ופתאם קול מוקלט חוזר על ספרות הנייד שלי, מספר הטלפון שנקלט במערכת הינו זה, אנא הקש 1 לאישור.
הקשתי 1, בום! השיחה התנתקה.
התקשרתי שוב - מיקומך בתור הוא 32, שיחתך מאד חשובה לנו.
פאק, טרקתי את הטלפון.
זו התחושה שאני מקבל בהתכתבויות פה ...
כאילו כל אחת מקבלת עשרות הודעות ומתכתבת עם המון בחורים במקביל וכל פעם שיש סיכוי לאיזשהו דיאלוג, לאיזשהו מגע, פתאם מגיע הניתוק.
ואולי אני עייף.
היה יום ארוך ומייגע ...
אולי באמת עדיף שלא אכתוב.

הגיע הזמן לחשוב מה מתאים פה עבורי.

כשרוצים להתחיל מהבסיס אני מניח שויקיפדיה מהווה נקודת התחלה.
"BDSM הוא מושג-על המאגד תחתיו מספר תתי-מושגים :
Bondage - B - כבילה
Discipline - D - משמעת
Domination & Submission - D&S - שליטה וכניעה
Sadism & Masochism - S&M - סאדיזם ומאזוכיזם (סאדומאזוכיזם)"

אפרק כל מונח למיטב הבנתי ואנסה לראות אילו מחשבות מופיעות מול כל מאפיין.

כבילה -

בצד הנקשר, היתה לי התנסות בעבר של בחורה שקשרה. היא היתה חברה לשעבר, שגם שנים לאחר שקשר אבד בטלטלות הזמן, המשכנו להפגש מעת לעת. ופתאם אצלי בדירת השותפים, על המיטה החורקת היא שלפה אזיקים וחבל וקשרה. זה היה מרגש, אובדן השליטה. חוסר הידיעה. הכרות ארוכת שנים צמצמה במידת מה את מימד הפחד אבל הידיעה שהיא חופשיה לעשות את כל שעולה ברוחה אכן היתה מרגשת. היא קשרה ועינגה, לא הכאיבה, לא דגדגה. ליקקה ומצצה עד שנגמר. זו היתה התנסות חד פעמית. לא רעה.
בצד הקושר, משראיתי כי טוב ומענג, העתקתי. קשרתי חברות, קשרתי קשרים מזדמנים קצרים, אך בעיקר כדי לענג. הייתי קושר ומוסיף מטפחת לעיניים (בהעדר מטפחת, היו לרוב אלו גרביים נקיות, אולי פחות סקסי אבל יעיל) ואז עוזב את החדר למספר דקות. ליצירת המתח המתבקש. לפעמים עובר למטבח ומקרקש בכלי מתכת. אוסף אוצרות ממגרת הכלים, מרית, מזלג עוגות, מערוך. שוטף כמה ירקות מהמקרר לקישוט, גזר, מלפפון, עגבניה. מוסיף צלוחית עם קוביות קרח לשלבים מתקדמים וחוזר לחדר. אניח לתיאור הנעשה אבל לרוב הסשן היתה בירידה ממושכת עם קוביות קרח מזדמנות בפה ואצבעות בנקבים השונים. עד הפיצוץ.
כשאני חושב על זה, לרוב זה היה חד פעמי, כי בפעמים הבאות, אלמנט הפחד ואי הידיעה, שהיווה מרכיב מרכזי, נחלש ומהר מאד הסקס חזר להיות ונילי לגמרי.

משמעת -

לא. לא קיבלתי הוראות.
לרוב נתתי, אבל בעיקר בנסיון למצוא את הדרך הנכונה לענג.
אבל רגע, פתאם נזכרתי בזו שביקשה כמעט בכל פעם תנועות עגולות אינסופיות עם הלשון בקצב איטי, פאק, כמה שזה היה מתיש. לא חושב שהיא ידעה שזו היתה אחת הסיבות לפרידה. פשוט נגמר לי הכוח לטקס המתיש זה.
לא זוכר מאיפה מגיע המשפט האלמותי, "לכל בחורה יפיפיה שתראה ברחוב, יש באיזשהו מקום בחור שכבר לא רוצה לזיין אותה." משפט מטופש, אבל מנחם איכשהו.
אז האם אוכל לתת הוראות כמו הורה, כמו אב אוהב לבת סרבנית.
אם זה מגרה אותך, אם זה עושה לך את זה, אז אני מניח שכן, אפילו בקלות.

שליטה וכניעה -

אולי הסיבה שהתכנסנו כאן.
בואו נוסיף לרגע גם את סאדיזם ומאזוכיזם למשחק ואתן למחשבות להתרוצץ.

מזוכיזם - לא חושב שמזוכיסט. אבל יש שקראו לי טפלון בעבר, זו כמובן מסיכה. אבל בכל מסיכה מסתתרת אמת קטנה, אז אולי זה כוח העל שלי.
יש לי המון סבלנות לאנשים עם בעיות נפשיות. איכשהו הצלחתי להקיף את עצמי באנשים ברמות שונות של פסיכופתיה כהגדרתה.
מה זה בעצם פסיכופתיה, שלום ויקיפדיה:
"אדם עם פסיכופתיה לא חש אשמה או חרטה על מעשיו, גם אם הם פגעו באחר, ומוצא דרך להסביר אותם באמצעות רציונליזציה, מניפולציה רגשית, האשמת אחרים או הכחשת מעשים אלו."
בנות זוג שעסוקות רק בעצמן ולא רואות מלבדן דבר. עבודה מתחת אנשים הנוטים למצב רוח, קשים, נוקשים, שאינם דופקים חשבון.
איכשהו אני מצליח לצאת מכל האינטראקציות הללו מאוזן ורגוע.
אולי זה היה הדלאי למה שסיפר שיש אנשים שמסתובבים בעולם עם ארגז מלא ברוגז, כעס, סבל, שנאה, קנאה, זעם, עצב ורק מחפשים למי לתת את הארגז, עם מי לחלוק את המשא המתסכל. לדבריו, לנו תמיד יש את הברירה האם להסכים לקחת את הארגז או לוותר ולהניח את הארגז שלהם בצד ולומר זה לא שלי. לא מוכן לקחת את זה ממך.
האם הבחירה לחייך בשלווה מול נהג שמצפצף, חותך אותך בפקק וכמעט מתנגש בך כשהוא נדחף למסלול מלפניך, האם זו כניעה או מזוכיזם.
לא חושב. מעדיף לחשוב אחת משתיים, או שיש סיבה למהירות או שזה אדם שחייו קשים ורעים ואז הרגש היחיד שמציף אותי זו חמלה.
מנגד, אם בוס בעבודה אומר לך שהעבודה שלך ברמה ירודה ושהוא לא מבין למה לא עדיף לו לקחת שני עובדים צעירים ממך באותו מחיר. בהנחה שאתה יודע שזה לא נכון, שזה נובע מסיבות שאינן קשורות בך. אולי רב עם אשתו בבוקר, אולי בדיוק הפסיד משהו, אולי מישהו חתך אותו בפקק בבוקר, ואתה בוחר שלא להגיב ולהתרגש אלא להתעלם ולדפדף את זה. האם זו כניעה או מזוכיזם.
פה אני כבר לא כל כך בטוח. מרגיש לי יותר נוטה לכיוון סוג מסוים של מזוכיזם.
אז אולי מזוכיזם זו שאלה - האם אני נהנה לסבול? האם אני מתענג על הסבל? לא נראה לי.
האם יש אנשים שנהנים מסבל? מהריגוש הנלווה לכאב? אני מניח שכן. אולי. חושב שיכול להבין, אבל לא בטוח שאהנה מסבל אמיתי, מכאב אמיתי. לא חושב שזה מה שאני מחפש.

זה כמובן מוביל אותנו לצד השני,
שליטה וסדיזם -
אני לא חושב שאלו מונחים נרדפים. לפחות לא לפי מה שקראתי פה עד עכשיו.
יש שולטים שנהנים ממשחק התפקידים ומהגירויי המחשבתי.
ויש גם כאלה שנהנים להכאיב, לטפטף, להצליף, להכות, להשפיל.
הדחף הראשוני שלי אומר שאני אוהב לענג. אני באמת נהנה להרגיש ולשמוע את בת הזוג גומרת בחוזקה. זה טופח לי על האגו. זה גורם לי להרגיש גברי ונחשק. זה משמח ומרגש אותי.
דווקא בהקשר הזה, לא חושב שיש לי בעיה להכאיב, לטפטף, להצליף, אם זה עושה לה את זה.
היה מקרה, בחורה מתוקה שיצאתי איתה לדייט שני או שלישי, כבר לא זוכר. היינו בחוף הים, שוחחנו, שתינו בירות, התמזמזנו מול הגלים. ונילי לחלוטין. ואז בדרך לאוטו בחשכת הדיונה שטיפסנו עליה, כשמעלינו ירח מלא. היא ביקשה שאסטור לה. בהתחלה חשבתי שהיא צוחקת אז סטרתי לה בחולשה בצחוק. ואז היא ביקשה שאסטור חזק יותר. סטרתי. יותר חזק היא ביקשה. סטרתי. עוד אחת. סטרתי. כן, כזו. וואו, זו היתה ממשק חזקה. זה היה טוב. אולי היא תפסה אותי בהפתעה. לא היה ברור לי מה היא רוצה או צריכה, אבל עשיתי. גם לא ידעתי מה להרגיש לגבי זה. זה ריגש אותי, כי זה עמד בניגוד לכל מה שאני מאמין בו.
הכלל הבסיסי ביותר שהוטמע בי מילדות, "אסור להרביץ לבנות. אף פעם. לא משנה מה הן עשו לך. אתה יותר חזק. אסור."
מעולם לא הרמתי יד כנגד בחורה ופעם, פעמיים בחיי ראיתי זוג שרב באלימות, והתערבתי לטובת הבחורה תוך סיכון עצמי.
ופה פתאם, מותר. כלומר, היא מבקשת ורוצה יותר חזק. היה בזה ריגוש. אבל במפגשים הבאים זה כבר לא חזר. ולמרות שהיינו תקופה די ממושכת יחד, אף אחד מאיתנו לא חזר אל זה.

אז כן, אם הבחורה מבקשת זה עניין אחד.
אבל האם אני נהנה מזה בלי קשר לעונג של הבחורה.
הנטייה הטבעית להגיד שלא, אבל מודה שהיה בזה משהו מפתיע ומרגש.

אז צריך לחשוב על זה לפני שאוכל להיות כנה עם עצמי לגמרי.

זהו.
אם למישהו הערות או מחשבות נוספות, אשמח לשמוע.
ובינתיים, לילה טוב לכולם
וחג חירות או שעבוד (מה שעושה לכם טוב) שמח.

אולי אני מתפרץ לדלת פתוחה, אבל משהו השתנה בי מאז שנכנסתי לפה.
לפתע כל אינטראקציה בחיי, עוברת דרך המנסרה של יחסי שליטה.
כל שיחה, כל מפגש, כל קשר חברתי.
הכל נשבר לקרני אור המוטלות על מדד השליטה.
כל אינטרקציה מסתיימת בתובנה ברורה, האם נטתי לגוונים השולטים או הנשלטים.
כל החששות והפחדים מוארים בבהירות.
לא לפגוע, לא לעצבן, שלא שאפסיד, שלא אאבד, שלא אשאר חסר כל, כאילו עוד רגע אהפוך לעומד בפינת הרחוב, אוחז כוס פלסטיק ועוטה חיוך אבוד של השלמה.
כל נטייה להלך על קצות האצבעות, לבלוע עלבון, כל נשימה עמוקה, כל רגש מזוייף, כל נסיון שכנוע, כל שקר עצמי נצבעים בגוונים נשלטים.
מנגד, כל עמידה על שלי, כל מחשבה מאדירה ומעצימה, כל סילוק מחשבה מקטינה, כל קריאה פנימית, אתה יכול, אתה חזק, אתה תעשה את זה בענק. מגיע לך. מגיע לך יותר, מגיע לך יותר טוב, מגיע לך הכי טוב. רק בגלל מי שאתה, רק בגלל מה שאתה. ואתה לא תקבל שום דבר פחות מזה. אחח... גווני השליטה.
כשמתחילים לראות את העולם כך, קשה מאד להמשיך לעצום את העיניים.
פתאם כל כך ברור מה נדרש לעשות ומה חייבים לתקן.

ישבנו בקומה השנייה של אוטובוס תיירים עם גג פתוח. היא לא חדלה לדבר מאז התחילה הנסיעה, אבל התקשיתי להתגבר על רעשי העיר, מנוע האוטובוס והרוח, אז הנהנתי בהסכמה כללית, בעודי מתבונן בקצוות השיער הזהובות כשהן מתבדרות ברוח. היה זה יום אביבי חמים בלב עיר אירופאית ציורית. ישבתי לצדה, מרוכז במחשבה שכלל איני בטוח אם ייווצר החיבור, הקליק בין שני זרים שאחריו כבר לא נהיה זרים לעולם.

הגעתי אתמול בשתי טיסות מישראל. היא למדה באוניברסיטה מקומית בעיר אחרת וכעת בחופשת האביב יצאה להכיר מקרוב את הארץ ולהתאמן בשפה החדשה שרכשה. אביה ישראלי, אמה זרה. היא נולדה הרחק, אך עלתה בנעוריה לישראל ואחרי הצבא מיהרה לעזוב.  אחרי חודש התכתבות, מיילים ומסרונים, הגיע הזמן להיפגש, אבל היא שם ואני פה. החלטתי לזנק אל הלא ידוע, הבטתי בתמונה המעט מטושטשת ששלחה, עיניים נוצצות ותלתלי זהב במרחק אלפי קילומטרים. הגיעה העת לצאת לדרך.

שנינו הגענו לעיר באותו יום. היא לא ביקרה בעיר הזו מעולם, כך שעבור שנינו זו היתה חוויה ראשונית. התעקשתי על כך, רציתי שאם כבר אהיה דג מחוץ למים, אז שלפחות נשחה יחדיו ברחבי עיר לא ידועה. לקחתי מונית משדה התעופה למלון. פקיד הקבלה מסר שהיא הקדימה ותפסה כבר את החדר. קיבלתי מפתח נוסף ועליתי בחשש מהול בהתרגשות. דפקתי על הדלת ומשלא נעניתי, השתמשתי במפתח הנוסף. החדר היה ברובו חשוך. אור בין ערביים בקע דרך וילון המרפסת השקוף והאיר את המיטה הזוגית. אין ספק שמישהו היה בחדר. תרמיל גב גדול נח בקצה החדר ומשהו מרובע הונח על המיטה. הדלקתי את האור.

נגן אם.פי.שלוש הונח על המיטה, אוזניות לצדו ופתק תחתיו. "ברוך הבא, יצאתי כדי לתת לך זמן להתארגן בשקט. תדליק את הנגן על השיר שבחרתי, מחכה לך כוס יין במקרר, תתקלח ותתרענן. אחזור עד שבע. תהנה!"

השעה היתה כבר שש וחצי. לא נותר הרבה זמן. הפעלתי את הנגן, שירה בשפה המקומית מלווה בפריטות גיטרה מילאו את חלל החדר. לגמתי לגימה מהירה מכוס היין הלבן ומיהרתי להתקלח. בשיער לח, כוס יין ביד ובגדים רעננים יצאתי אל המרפסת הקטנה, המשקיפה על הכניסה וקיווית לזהות אותה מרחוק.

הנה היא מגיעה, זיהיתי את השיער הזהוב בקלות. אבל רגע, היא לא לבד. מוזר, שני בחורים מלווים אותה והיא מקשקשת ומתבדחת איתם. היא לא ראתה אותי. כלל לא הביטה כלפי מעלה. חזרתי פנימה לחדר וחיכיתי, מתלבט איך להגיב אם תכנס לחדר יחד עם מלוויה.

הדלת נפתחה והיא הופיעה. לבדה. תלתלים זהובים, עיניים נוצצות וחיוך רחב.

שלום. מה שלומך? אני רואה שהספקת להתרענן.

חייכתי בחזרה, היה קשה שלא לחייך. סיפרתי שראיתי אותה מגיעה מרחוק, שאלתי מי החברים. היא נפנפה בידה בביטול, מקומיים שפגשה בפאב והתעקשו ללוות אותה.

סתם דאגתי. אולי זה בכל זאת יצליח.

החלטנו לצאת למסעדה מומלצת וצעדנו במרחק מה זה מזו ברחוב. הערב התקדם לאיטו, בכל זאת זרים שנפתחים להכיר.

יש הבדל גדול בין הכרויות שנוצרות מתוך קשר מוקדם, בצבא, בלימודים, בעבודה או אפילו בערב אפלולי במועדון או פאב, לבין הכרויות מרחוק. בהכרות מרחוק, צריך, פעם אחר פעם, להתחיל מחדש. תחילה מכירים את הדמות הכותבת, מתוך המילים המוחלפות נרקמת דמות. בסיסה על המילים שנכתבו, חלקה על ניסיונות העבר וחלק לא מבוטל ממנה מבוסס על דמיון משלים וכמיהה. לפעמים פה זה נגמר. לפעמים זה ממשיך.

כשזה ממשיך מתווסף חוש השמיעה למשחק ופתאם לכל צד מתווסף הקול, עדין, צרוד, ילדותי, בוגר, עמוק, גבוה. בלית ברירה, הדמות הפיזית שדומיינה בכתיבה מתעצבת בדמיון מחדש. המונולוג הכתוב הופך לדיאלוג, ופתאם לדמות קול, דעה ואישיות. במקרים הטובים מתווסף גם צחוק מתגלגל, במקרים הפחות טובים רצינות מרתיעה. גם פה זה עלול להסתיים. לפעמים זה ממשיך.

ממשיך למפגש הפיזי. גוף אל גוף. פנים אל מול פנים. פיצוץ של כמעט כל החושים, ראייה, שמיעה, ולא פחות חשוב חוש הריח. לפעמים גם חוש המגע רוצה להצטרף, אבל שיירגע עדיין לא הגיע תורו. כל מה שקדם למפגש מתפוגג. לא משנה כמה התכתבנו. לא משנה כמה שוחחנו עד שהרגשנו כמו נשמות תאומות. כל זה אינו משנה דבר כעת. הדמויות הקודמות נעלמו, התפוגגו באור המראות החדשים והגיע רגע האמת. האם נשמע את הקליק הזה, הקליק בין שני זרים שאחריו כבר לא נהיה זרים לעולם. או שפה הכל יסתיים.

חזרנו הביתה מבושמים מהמסעדה. הביתה, כך היא קראה לחדר המלון עם המיטה הזוגית. היא היתה שפוכה למדי, כמעט שיכורה. גם אני, אבל פחות. חוש המגע צעק עד שחששתי שהיא תשמע. עכשיו תורי. עכשיו תורי. הראייה אישרה, השמיעה מנגנת שירי אהבה, הריח אחראי לזיקפה הנוקשה הכלואה תחת הג'ינס.  עכשיו תורי, אתה שומע אותי. עכשיו תורי.

היא סימנה לי בידה שאסתובב. הסתובבתי.

היא התפשטה מאחוריי והחליפה לבגדי שינה רפויים, שרוואל שקוף וגופייה.

אתה יכול להסתובב חזרה עכשיו.

לא יכולתי להתעלם מכך שזה נשמע יותר קול מבושם מבקבוק היין שחוסל מאשר קול מפתה. היא נשכבה במיטה הזוגית והתכסתה. אני התמהמהתי.

נו, תתפשט כבר ותכנס, היא קראה אליי.

נשארתי בתחתונים ונכנסתי למיטה.

יופי. עכשיו הולכים לישון, אמרה ועצמה עיניים.

כעבור דקה או שתיים כבר שמעתי את נשימותיה מאטות, היא נרדמה.

עכשיו אנחנו פה על גג האוטובוס, רוח מלטפת, שמש אביבית והיא מספרת ומספרת על ההיסטוריה של העיר העתיקה. אני מהנהן ותוהה אם אי פעם אשמע את הקליק.

בעודי מתלבט כיצד לנהוג, השמש נבלעה לרגע בעננים והיא מצטנפת בשל הקרירות שהועצמה. זה הרגע שלי. מהר לפני שיעבור. אני מתקרב, נצמד ומחבק אותה. חיבוק מחמם ובו בעת מלטף. שטף הדיבור נבלם. קרב מבטים, קרב אישונים. העיניים שלה עמוק בתוך העיניים שלי ואז אני מזהה ניצוץ. היא תופסת את כף ידי המחבקת ומכניסה אותה עמוק מתחת לסוודר אל תוך החולצה. אני חש בד, אחריו עור רך ומלטף ולפתע עוברת בי צמרמורת של מגע הפיטמה. אני עוטף את השד העגול בידי. מנסה לדכא חיוך נצחון אווילי. אבל אז היא לוחשת אליי, קרוב לתוך אוזני, "יותר חזק. יותר חזק." אני חופן את השד בעוצמה מתגברת והיא עוצמת עיניים בהנאה ברורה וכמעט צועקת, "עכשיו תצבוט. תצבוט. בבקשה." אני מרפה, משחרר את האצבעות וצובט את הפיטמה בין האגודל לאצבע המורה. היא מרפרפת בעיניה בהנאה ואני סוף סוף שומע את הקליק המיוחל.

הקליק בין שני זרים שאחריו כבר לא נהיה זרים לעולם.

הגעתי בעקבות פודקאסט שהעיר את סקרנותי.

באתי ושאלתי שאלה בסיסית.

שאלתי: "איך מתחילים פה? איך לוקחים את הצעד הראשון?" 

כתבתי, שככל שאני מבין את המונחים, מרגיש לי נכון יותר להיות שולט מנשלט. 

ותהיתי, איך מתחילים במסע להיות שולט.

התשובות החלו לזרום, להלן סיכום קצר:

- תעלה תמונות בגוף חטוב. אבל גם תוסיף הסבר למה אתה יורד לרמה כזו כי שולט אמיתי לא צריך לשווק את עצמו.

תשובה קצת מבלבלת. 

- תוסיף רמזים בלי לצעוק על היותך גבר מצליח, שנון, בטוח בעצמו, אבל בלי לצעוק את זה.

אנסה, בתקווה שזה ייקרא בין השורות.

- תתחיל לכתוב פרופיל, בלוג, תקנה מנוי - זה המינימום.

מאמץ. כותב.

- תחקור. תלמד ותתאמן. אף אחד לא נולד כשהוא יודע להצליף ולקשור. 

התשובה הזו הובילה אותי עד סדנאות קשירה יפנית שיש בתל אביב,
שאפילו התלבטתי אם כדאי ללכת. עוד לא החלטתי. בינתיים אני גיבור מקלדת.

- לשאוב המון השראה מסיפורים, תיאורים בבלוגים ואפילו פורנו.

אוקיי. למרות שממה שקראתי עד עכשיו. כל אחד לוקח את זה למקום קצת אחר. 

- תפנה לנשלטות פוטנציאליות בהודעות פרטיות, אבל תנסה לבלוט קצת.

לבלוט. רשמתי.

- מפגשים חברתיים שמכונים "מאנצ'ים"

עוד לא הבנתי איפה ומתי. מניח שזה יגיע.

- כנס לפרופילים של כמה שולטים ותתרשם. מה שהרשים אותך לטובה, תאמץ. מה שלא, אל תאמץ. לא קופי פייסט, כמובן.

רעיון טוב. אעשה.

- כנס לפרופילים של כמה נשלטות ותתרשם.

אוקיי.

ואז הגיע גל התשובות בכיוון אחר, מצד אחד:

- אם אתה שואל את כל השאלות האלה, אז אין לך את זה ואתה פשוט לא שולט.

- עצם העובדה שאתה שואל את השאלה, כבר אומר לך שיהיה לך קשה פה.

ומצד שני:

- אל תקשיב למי שאומר שזה בא טבעי או שלא לומדים. טבעי שייקח זמן עד שתגלה את עצמך. אתה תינוק שנשבה. כמו כולנו.

- בלי לחפור - פשוט תבטא בצורה פשוטה מה שאתה רוצה, שים הכל על השולחן.

הבלוג, מטבעו מהווה חפירה קלה, אבל בסדר.

- אל תיקח את המונח "שולט" פשוטו כמשמעו כי לא כולם "שולטים", יש אנשים שאוהבים לקשור.

- אני לא חושבת שקשר בדסמי מתחילים כי שמענו פודקאסט מעניין או נשמע לנו מדליק לשלוט על בנאדם אחר.

אני מניח שזה נכון. אבל פודקאסט גם עשוי להיות זרז שמדליק משהו קיים ורדום. 

- אתה יכול לבוא כמו שאתה ולכתוב שאתה עושה צעדים ראשונים ומחפש מישהי לשחק איתה ולהבין מה מתאים לך.

עושה צעדים ראשונים. רוצה לשחק, אבל עדיין לומד. עוד מעט.

- אולי אתה בעצם סוויטץ'. להיות נשלט יכול להעשיר את השליטה שלך באחרים.

הממ.. לא יודע למה הרעיון של אובדן שליטה ולהיות נשלט מעביר בי רתיעה.

בסך הכל תשובות טובות ואין ספק שאני צריך להמשיך לחקור, גם בעצמי וגם את עצמי.

מבין כל התשובות דווקא התשובה התוקפנית היא זו שנותרה להדהד, "אם אתה שואל את כל השאלות האלה, אז אין לך את זה ואתה פשוט לא שולט."

התשובה המשיכה להדהד כי היא חצתה את גבולות הכלוב ועברה אל אורח החיי והתנהלותי היום יומית.

האם באינטרקציה עם האנשים שבחיי אני שולט או נשלט? עד כמה אני שולט בסיטואציות השונות?

עד כמה אני מכתיב את רצוני, קודם כל על עצמי ואחר כך במעגלים קרובים עד רחוקים על הסובבים אותי.

זו דרך חשובה ומעניינת לשפוט את אורח חיינו.

זו גם דרך מעולה בשבילי להבין מה נכון עבורי,

אז אולי עוד לא שולט ב100% בכל תחומי החיים ואין ספק שיש סיטואציות שבהן אני יותר נשלט משולט, אבל זה בר תיקון.

מנגד, אם מביטים על השליטה מהכיוון הזה, השאיפה שלי תמיד תהיה לשלוט על גורלי ועל הסובב אותי.

לילה טוב.