המרכז לביטוח שלום

משבצע מן הלחם מחבת שהוכן על ידי פרנצ'סקה ואכלו, פיו של רוברט קיבל קצת צבע, משהו בין הורדרד של בן אנוש לכחלוליות של המוות וכך היה ניתן לראות את אותו פסל מדאם טוסו שקוף עם מעט שפתיים. עיניה שך פרנצ'סקה זהרו משמחה על התגלית המרעישה וכך היא הקימה את רוברט המתנדף הזקן והתשוש לפעילות. תחילה הכריחה אותו לקפל את כל בגדיו וצפתה בגוון העייף של ידיו חוזר חזרה לאטו, אך ללא כל הבטחה לאחר מכן פנתה להריצו לטאטא ולשטוף רצפות ופתאום, לאחר כשעה וחצי של תיזוזים וצעקות בגוונים יקיים להחריד על "קדימה רוברטקה, איזה עצלן אוי אוי אוי" צפתה ברוברט מחייך תוך האבקה של מזנון הטלוויזיה המיושנת אותה רוברט סירב להעיף אל המזבלה מפאת זכרונות טובים, החיוך הביא עימו עיניים, ואפילו לחיים, ואפילו בעת העיטוש האבק הביא עימו אף. פרנצ'סקה החלה לרקוד לעצמה משמחה. פרנצ'סקה ניגשה אל רוברט חיבקה אותו ולחשה "ומהיום, נרקוד יחד", רוברט הסמיק במקום ורכן לפרנצ'סקה נתן לה נשיקה על לחיה ואמר "סלחי לי אהובה" ונעלם.

בשעה שרוברט החל להיעלם ככה לאטו, הגיחה חברתו הטובה פרנצ'סקה, בעלת השם הגנרי,  בדלת הבניין בו הוא גר ופגשה בשכן שנראה מודאג, שיחת המעלית שלהם הייתה בלתי נמנעת כיוון שהכירו והניבה תוצאות חביבות - פרנצ'סקה עכשיו מודאגת גם היא.

כאשר פתחה את הדלת, זיהתה כמה מתווי המתאר של גופו של רוברט הנעלם, ופנתה לתור אחר פניו. תווי פניו של רוברט כאילו היו תלויים באוויר ומאוד מבולבלים וקולו נשמע קלוש ומייבב קצת כמו לקחת פסל שקוף ב"מדאם טוסו" עם קולות רקע של גור כלבים צעיר ונטוש. לא ניכרה שם בבואה או אפילו דמות, סתם איזה שאר נוכחות עצוב. פרנצ'סקה פנתה לנסות לפתוח את התריסים ולהכניס קצת אור בתקווה שרוברט יקבל קצת צבע.

"מה קרה?" שאלה עם גבה לרוברט במרירות האופיינית לאחות או אם אך כשהסתכלה על רוברט לא ראתה אף אחד בספה בה ישב כשהגיעה ולא הייתה ברירה אלא לסגור את התריסים שוב ולהסגר בבית מטונף, מלא אבק וחסר אוויר, באוויר ריח של כלים שלא נוקו כבר שבוע,  יש בו כלב רעב, שקע של משקל אדם על הספה ושאר אנוש מייבב ובוכה.

רוברט סיפר כי חודש קודם לכן הוא הדליק נרות להאיר את הבית בעת הפסקת חשמל, הוא עבר ליד מראתו ופתאום שם לב כי הוא מחוויר קצת כל כמה שעות. בהתחלה עוד הלך לעבודה אך מזה שבועיים הוא יושב על ספתו ומפחד לצאת שמא יאבד עוד קצת מעכירות גופו. הוא לא יצא לקניות או פגש אנשים כבר תקופה, ויתר על בישול כיוון שאינו יודע איפה ידיו הנכוות לסירוגין כל זמן הבישול והוא משתדל לזוז כמה שפחות מהספה, שסימני הקיפול בבד שלה מזכירים לו שהוא עודנו ישנו וקיים. חולשתו נשמעה בקולו וגרמה לפרנצ'סקה להזיל איזו דמעה מרירה. 

פרנצ'סקה לקחה נשימה עמוקה והחלה לנקות את הבית, תחילה האכילה והשקתה את הכלב הרזה עד חולי, קרצפה את הכלים והמטבח ולאחר מכן את האבק ובסוף לקחה מטלית והחלה לקלח את רוברט. טיפות מים זלגו משאר האדם שיושב על הספה והן מהולות בדמעות של גבר מפוחד בגילאי ה50 המוקדמים. פרנצסקה ורוברט מכירים קרוב ל40 שנה, עוד מלפני ימי המלחמה כאשר שיחקו בחוץ במקלות ואבנים קטנות ורוברט היה נוהג לשטוף את פרנצ'סקה במחלצותיה על גגה היפה שמשקיף לכיכר רבין. שניהם מעולם לא נשאו ולא גידלו ילדים ורק חיכו בדממה האחד לשני. קרוב ל40 שנה ששני אנשים אלו ויתרו על משפחה ויחסי אישות רק למקרה שאולי אחד מהם יאמר משהו. רוברט ופרנצ'סקה גרו במרחק 3 בלוקים האחד מהשנייה ומעולם לא עברו דירה ואת בני הזוג שהכירו לאורך השנים שלחו לדרכם בזה אחר זה כמו נעליים שכבר לא מוצאות חן בעינינו.

תמיד יש לנו זוג שאנחנו נזכרים בו לנצח. הזוג היחיד שאותו היינו משכפלים גם מאות פעמים רק כדי שנוכל תמיד לנעול, היינו גם נועלים אותו בכל יום כל חיינו, לו לא היה נחשב זה טעם רע בעיניי חברנו הסובבים אותנו. סביר להניח שהשקענו הרבה מכספינו בנעליים אלו או שבחרנו אותן בקפידה ובנוחות מירבית וכך קרה שזוג נעליים זה פשוט נשאר עומד בארון לאחר שימוש ממושך, מהפחד שיהפוך בלאי ולא יהיה עוד. רבות הפעמים שכך גם התייחסנו לאיזו חולצה 

פרנצ'סקה ניגשה למקרר הריק למדי  פתחה דלתו ושאפה משם באפיה את משב הריח המבחיל שיצא מכיוון מגירת הירקות הרקובים, אותם ירקות שתמיד נאספים סביב הירק היחיד שאינו מקולקל ועלינו לחפור בתוך הגועל כדי למצוא אותו. אם נסתכל בזהירות על מה שהוצאנו, כמעט תמיד נמצא איזו עגבנייה בשלה וטובה לבישול או איזה בצל שעדיין לא מת, אבל לרוב, כולנו פשוט נרצה לוותר מראש ולזרוק לפח. ככה הם אנשים, יעדיפו לוותר. אבל לא פרנצ'סקה- מבחינתה הירק הרקוב הזה שעל הספה הולך לאכול כרגע, או להעלים לתוכו אוכל, מה שזה לא יהיה שנחשב לאכילה במצבו של רוברט. קמח מים ומלח שנשארו הפכו חיש מהר למעין סוג לחם שטוח על מחבת, כמו "לבש" גרוזיני, ועליו הוגשו שתי ביצים אחרונות מהמקרר אשר נשברו אל תוך מים רותחים חומץ ומלח והפכו לביצים עלומות, נחתכו עגבניה ומלפפון, או לפחות מה שנשאר מהם לסלט קטן ולא כל כך טעים עליו נמזג תרכיז לימון מהמזווה. פרנצ'סקה גם מצאה בפינת המזווה קופסאת טונה משומרת שפג תוקפה לפני כחודש, ביום התחלת היעלמותו של רוברט ומבלי לחשוב פעמיים פתחה אותה וערמה את הטונה היישר על ה"לחם" עם רוטב מיונז דל שומן לצד הביצים שלא הצליחה לסנן ממים. את כל האוכל הגישה לספה על מגש ללא סכין ומזלג. לטענתה:  "עדיף בלי, שלא תפצע עצמך".

המשך יבוא

מבטו של המגחך היה זחוח ומקומט, שנים של צחוק ולעג ניכרו על פניו ובגיל 80 זוהי פסגת חייו. יושב הוא בסלונו שלו עצמו עם עוד אחד כמוהו שפלש לו לביתו ובחוצפתו שותה מהיין שהביא ומקללו. על פניו של הפולש, שהיה שם בביתו כשחזר הבייתה, נראו עצבים  ולגרישה המגחך היה לא נעים כל עוויתות הפנים האלה המצביעות על כך, שהפולש דורש את ביתו לעצמו, ועוד מנסה לגנוב לו את כורסאתו. גרישה פנה אל המטבח פתח את הבקבוק בעודו שורק את החמישית של בטהובן, "בוק", לוקח כוס מהארון, ממלא אותה חצי הגורן, והולך ומתיישב בסלון, ממתין שהאורח הלא קרוי יסביר, מה לעזאזל, הוא והפרצוף האדום והמקלל שלו, שצרפתיותו לא נסלחה לו, עושים בביתו. יינו נגמר והוא פנה למלא את כוסו אך מחמת הבלבול וחוסר הריכוז, מלא הוא את כוסו כמעט עד הסוף. בכדי לא להעליב את אורחו גמע מהר בחטף את היין עד גורן הכוס והתיישב בזריזות בחזרה בכורסתו פן תתפס על ידי הפולש האכזר. 

הפולש, שככל הנראה לא למד נימוסים בחייו, קם על רגליו ומהר לסיים לו את הבקבוק ולאחר מכן התיישב בספה ונהם. יודע גרישה לישינסקי מזה זמן רב שנהימה חוזרת, פירושה שרוצה הנוהם סטירה. אין הסבר אחר להתנהגות כל כך מחפירה ולא הולמת עבור אדם שפולש לביתך, גונב ממך יין, מקללך, מנסה לגנוב את כורסתך ועוד נוהם פעמיים. עייף הוא, גריגורי לישינקסקי, להביא יין זה לא קל בגילו, ולכן, במקום לקום ולתת שתי סטירות לנוכח, עשה מה שידע הוא לעשות הכי טוב, לגחך קצרה.

בעודם חונכים בישבנם מושבים שמעולם לא ישבו עליהם קודם, לא האחד על כורסתו של בעל הדירה ולא השני על ספתו שנמצאת בה כבר שנים, השתיקה מאוד הפריעה לגרישה, אבל למבקר זה לא הפריע להתחיל לשרוק את המשכה של החמישית של בטהובן. להיפך, השריקה רק נהייתה דרמטית יותר ומרגשת יותר, היה אפשר לשרוק את המתח במסור. גרישה הסתכל לימינו בחצי עין, קצת מבושם ממשקהו, והחליט להדליק את הטלוויזיה, על המרקע הופיע סרט קומי רוסי ישן, 12 כיסאות, ומשהו בו היה מספיק כדי לעורר בגרישה עוד רצף קללות בניחוח צרפתי נושן. רצף קללות כזה נשמע ככל הנראה רק כשרומאנוב חתם על ויתור המלוכה ומסר את רוסיה ללנין.  

גרישה שבכורסא הרים עפעף קם ונגש למטבח, למזוג לו עוד כוסית. הפעם, הוא לא חשב על היותו ג'נטלמן מנומס ומילא את כוסו הרבה מעל הגורן, עד הסוף. הוא שתה את הכוס עד הגורן בחטף וניגש עם הכוס ישירות חזרה לספה. 

ראשו של הישבן שבספה נהיה מעט אדום, ספק משכרות ספק מעצבים. הוא דרש לעצמו עוד יין ועכשיו אין פנאי - בבירור, המלחמה היא על הבקבוק.  גרישה קם מספתו בפעם הראשונה בחייו, ניגש לבקבוק ומזג היישר לכוסו, ואת השארית לפיו, כמבקש לקבל בעלות שוב על הטריטוריה שלו, ועל השכרות. לאחר גמיעה עמוקה של השארית הוא מדדה בשארית כוחו את ההליכה לספה שכבר קיבלה, ביתר התרגשות, לראשונה בחייה, את צורת ישבנו של גרגורי לישינסקי אשר שחרר נהימה חוזרת לעבר השורק האכזר שפלש לביתו. 

הפעם, לא התעלם גריגורי מן הנהימה. הוא הסתכל היטב, סמוק כולו מיין, היישר על פדחתו של רעהו ופתח בגיחוך קצר ומעצבן להפליא. והרי יודע הוא, כמה שזה מעצבן אותו, גיחוך קצר. 

המבקר התעלם לחלוטין מקיומה של נהמה באוויר  ונגש למטבח כדי לפתוח את הבקבוק.  גרישה נגש בידיים מנופפות וצעקות חזקות- "מי אתה? צא מהמטבח שלי!!!" צליל "בוק" נשמע כהד והארון נפתח בחיפוש אחר כוס. גריגורי, המבקר, החל לשרוק בעליזות את החמישית של בטהובן כמודיע על בוא המרות. על רקע מזיגת היין הקריר נאמרו עוד מספר קללות, סלחו לו על הצרפתית, כלאחר יד ואז עוד כמה ברדיפה אחרי האיש עם היין לסלון, שם פגש ישבנו של המבקר, איך לא, את הכורסא הפרטית של גרישה. כל אחד יודע, שכרית ישבנו של אדם היא ללא ספק פרטית ומשולה ללבנים שנלבשו לאחרונה על ידי אצן אולימפי. רבות עברה כרית זו, מלילות לבנים ושתייה מרירה ובודדה עד לילות לבנים ושתייה מרובת משתתפים. וכעת, נלקחה הכורסא בשבי על ידי שתיין, לא זר כלל, שמסרב להביט בבעלי הכורסא ושותה את יינו. גריגורי לישינסקי, שאינו אדם חלש ( רגשית הכוונה - בגיל 80 מעטים האנשים שינהלו קטטה אלימה מול עצמם), עמד דומם מול הזר הלא זר ונראה מבולבל.

לתקוף את עצמו פיזית יהיה ללא ספק דבר מאוד לא רגיל. לאחר דקה ארוכה של בהייה, הלך הוא למטבח מזג לעצמו כוס יין והתיישב על הספה.

לא מזה זמן רב יצא גריגורי לישינסקי מחדרו, אך כבר, ולעתים קרובות הוא מהרהר על מה שקרה.

הרי בדמיונו כל הסיטואציה הייתה אמורה להיראות אחרת ולא ברור מה בדיוק קרה כאן. הרגשת דיסוציאטיביות תקפה אותו כאשר קרה המקרה והוא עצמו לא בדיוק היה שם, טוב היה קצת, אבל גם לא כל כך.

גרישה, גריגורי כאמור, רצה קצת יין, ובחדרו לא היה. אין זה  מפתיע שכן, להחזיק יין בחדר שלך זה לא עניין של מה בכך כי לרוב המקרר במטבח. אז הוא התכוון לצאת מהדלת בשנית. כבר זמן רב יחסית שלא יצא מחדרו מאז אותו יום.  בזהירות ועדינות הוא נעל נעליו כמבקש לברוח מדירתו והנה, הסתובב המנעול כמבקש לקחת ממנו את החופש( לקנות יין), ונכנס גריגורי בכבודו ובעצמו עם בקבוק יין. אין זה מפעים את לב כל אדם, כאשר צופה הוא בעצמו מחזיק בבקבוק היין שאותו רצה לשתות רגע לפני?! אחוז בהלה, ואולי קצת טירוף ועצב, נהם גריגורי הראשון לכיוונו של המבקר בדירתו.