המרכז לביטוח שלום

כל כך מתרגשת לכבוד השינוי החדש.

לעמוד מול המראה כל היום ולהתרגש מאיך שאני נראית זאת החוויה הטובה ביותר שיכלתי לעשות לעצמי.

כל חיי לא העזתי, יש לי צבע בלונדיני כל כך יפה  ואני אוהבת את השיער שלי אבל נמאס לי כל כך להיות בצל ה"אל תגעי, חבל, זה כל כך יפה" שאני שומעת כל הזמן, שבמקום, עכשיו זה יותר יפה😁

להלן ג'ינג'ית

"nul"- כך היינו מתחילים את עשיית האהבה פעם אחר פעם, הייתי מתפשטת ומחכה לו על 4 גפותיי. הוא היה עושה את אותו דבר רק נעמד מאחוריי בהיכון

 
"een"- חדירה ראשונה, התרגשות. 

"twee"- חדירה שנייה

"drie"- חדירה שלישית, גניחה ראשונה

"vier"-  פה כבר הייתי מתבלבלת, איך שזה לא מאה אחוז דומה לגרמנית או אולי לרוסית, והוא היה חודל מהעמל. אני זוכרת את השיעורים הללו. תשוקה גדולה של נתינה וקבלה, לפני שהייתי אומרת NUL הוא היה מביא לי דף קטן עם רשימת המילים החדשות, היה לי רבע שעה ללמוד אותן. אקט של אהבה הדדית. קרוב למילה הזאת כבר הגוף היה נכנע לתשוקה והיה לי מרגש לשמוע אותו מתרגש מההכלה שלי לעניין שלו בשפות.

"Vijf"- לרוב במילה הרביעית או החמישית הוא היה כבר מתרגש מלמטה ומתחיל להתבלבל מעט, זה היה נעים פיזי ומלא בזרמים לשנינו, לשחק מעט יותר ולוותר על חדירה ומין לטובת המשחק שהמצאנו

"Zes-" זהו, עד עשר הוא כבר לא היה מגיע, בשלב הזה הוא בוחר מילה אני מתרגמת ומטה לעבר הווה עתיד, מזל שזה לא כמו איטלקית או עברית ואין זכר ונקבה להטיות הפועל כי אני כבר אול אין בייבי ולהטות ליותר מ6 זמנים זה לא ביכולתי כרגע.

"זוסיה", "מיין מוי" הייתי שומעת והייתי מחזקת בקולי את הגניחה שהייתה גורמת לי לצחקק בלב "יא יא", היינו מייצרים אהבה בהולנדית בחדרי חדרים ואני רק רציתי שלא תגמר ולא תגמור ולא נוותר ואני אדע הולנדית.

"רק לספור" אני מוסיפה כשמישהו שואל, "עד שש"...

אוראל בי.

לרוב לא קוראת רכילות אבל שועשעתי. תודה לכם על מיזוגניה נפלאה.

סתם, לא סתמית

בכל פעם שדיברתי שלא בבטחון הוא היה מוציא לי כרטיס אדום.

בכל פעם ששתקתי כשרצה שאדבר הוא היה מוציא כרטיס צהוב.

שם בין שני הכרטיסים האלה התמקמו חיי, סתמיים או חשובים ככל שיהיו, המילים שלי מקבלות תשומת לב וכך גם השתיקה. זה כמו איזה דיל יוקרתי על הגרון שלי. כאשר הפה נפתח, המילים נשקלות ומחירן הוא בזהב ופנינים יקרות. פי מפיק מרגליות בלבד למעט הפעמים, בהן הוא מפיק כרטיס אדום.

כרטיס אדום ניתן לי כשלא אמרתי דברים חכמים, כשאמרתי דברים ללא ביסוס, כשגמגמתי, כרטיס אדום ניתן לי כשויתרתי או נעתקה נשימתי באמצע מילה, לפעמים כרטיס אדום ניתן לי כי צעקתי במקום לדבר באופן חד ורגוע.

כמות המילים נספרה במדוייק ועל כל מילה ניתן גזר דין והרעב לשתיקה גדל מרגע לרגע אך עליו ניתן כרטיס צהוב ועל כל מרגלית אקבל את משקלה בזהב ופי מפיק מרגליות ועל כן איך אוכל להפסיק לדבר מילים יפות כל כך וחכמות, מכווננות בדיוק לפי צרכי השומע?

לשתוק יהיה הדבר הנכון לעשות ובין כרטיס צהוב לאדום אני מתווה לעצמי את המסלול הפתלולי של המנעות מדיבור ומהגייה של המילים הכתובות על השנאה שנוצרה כלפיי מילים שמכווננות בדיוק כדי להביע את החשש מלדבר על שנאה

לו רק היית אומר כמה אתה מעריך מילתי במקום לדבר על מילתך הקצרה, בהיותך ילוד בן 8 ימים, שאינה שווה כלום בין זוג כרטיסים ובתוך אישה שרוצה גם מילים ואהבה ועייפה משנאתך למילה ולמילה ומדרישות למילתה שלה בקצב שבו אינך מסוגל לדבר, אז, אולי, היה מצבי אחר.

באיש חביב שקנה לי מנוי

אז זה בשבילך, לא כי ביקשת:)

אם תהיתם, אם אני בן.

בכל פעם שנפגשנו היית מכריזה לי "תספר לי" כמו ילדה קטנה שרצה עם ספר לאימא "אבא בלאגן" ואני הייתי מגלגל עיניים ומקרב אותך קרוב, יד חובקת מתחת לאמצע שבין השכמות.

הייתי מפסק את רגלייך עם היד השנייה מקרב שפתיי לאוזנך וחושף קצת שיניים. נשיפה ראשונה, נשיפה שנייה הייתי מרגיש איך עינייך נעצמות ונדמה תמיד שספרת נשימותיי שמא תהיה זו האחרונה שתשמעי. אני חושב שהפעם הראשונה כשהבנתי את הפוטנציאל בלספר לך הייתה הפעם ההיא כשחזרתי הבייתה, נחת בספה בעיניים עצומות והתקרבתי. באוזן לחשתי לך בשקט "קיבלתי קידום" ואת חייכת והצמדת קרוב יותר את האוזן לשפתיי ואמרת, "ספר לי". התחלתי לנשוף בעדינות ואת משכת את ידיי אל בין רגלייך ואמרת "ככה" ופתאום אני מכופף, לוחש לך באוזן על הפגישה בה הודיעו לי על הקידום, על הנסיעה לבית, על כמה שאני שמח שיש לי אותך לתמיכה וידיי מעסות אותך במעגליות.

לאט ובעדינות הרחבתי פיסוקך ואני ממשיך לספר לך על כמה כואב לי החשש לאבד, כמה הייתי רוצה להתגבר, בין אנחה לאנחה אני מספר לך כמה את יפה וכמה אנחנו טובים, כמה אני שונא שהכעס ממלא את הראש שלי, אני מספר לך את מזג האוויר בשבוע האחרון ואת הרעב להצלחה ואני מספר לך על אימא שלי שבכתה. את מתחילה לשאוף ולנשוף כבד יותר, מהר יותר, ואני רק מספר לך שאני רעב לעוד אהבה ממך ואני רוצה רק חיבוק ואיך אני שבור מזה שבמלחמה האחרונה כולם נהרגו לי. אני מספר לך תוך כדי על כמה קשה היה להתגבר וכמה קשה פי כמה היה להתבגר אני מוסיף גם מעט על זה שאני חושב שלהתבגר ולהתגבר והמילה גבר הן כל כך דומות כי זהו תפקידנו בעולם, לנשוך את השפתיים ולחכות לתורנו ולתת לך אולי איזה רגע של נחת כי כשהידיים שלי בין הרגליים שלך אני יכול לספר לך. אני מבין את הפוטנציאל הגלום בשתיקה המילית ובחוסר יכולת שלך לתת תשובות קוהרנטיות ולהתווכח.

בתוך בליל של מילים את נאבדת שוב, לא תמיד את זוכרת שסיפרתי לך על נושא שכאב ואני כל כך שמח שזה נשאר מאחור ושברגע הזה את פשוט יכולה לשמוע אבל לא לחשוב. אולי, אפילו לשמוע את לא יכולה, אולי אפילו אז נסתמות אוזנייך וכל שרירייך דרוכים לקבל את הכאב שלי שאני מספר ואת האושר שלך שאני מעסה. את ממתינה זה שנים לכל פעם שאספר, אוספת קרעים של מידע שלא נשכח ממך מהפעמים שכן סיפרתי. כבר עשור אני נושך שפתיים מספר ומחכה לתורי. שבוע שעבר, כאשר סיפרתי אמרת לי "שמעתי הכל". מהבהלה, לא הגיע החיבוק, אותו אחד שרציתי ממך ולא שמעת כשסיפרתי בפעם הראשונה. הסתכלתי עלייך ובסבר פנים חמור הפסקתי לספר והתחלתי לצעוק ולבכות ולצחוק. "אני מחכה לך עשור" צעקתי עלייך אך ישבת שם בשקט מחוייכת ועם רגליים פסוקות ידייך בין רגלייך ואמרת "אל תפסיק" ואני ישבתי ובכיתי וצעקתי את נפשי בעוד גופך רועדד מעונג פיזי והחיוך שלך מתנשא על פנייך. שנאתי אותך שנתת לתור שלי להגיע ולא הסתפקת במה שנתתי. כאב לי כל כך שהיה צריך כל הזמן עוד.זעקתי את נשמתי, נע בין בכי לצחוק טרוד וכועס. הפסקת, יותר לא היה לי מה לספר או לצעוק או לכעוס, ובין כל הדברים שנאמרו רק שמעת את "אני אוהב אותך". הרצפה הייתה רטובה וכך גם פניי מדמעות. את קמת, מתנודדת ואמרת "גם אני אותך". 

לחשתי לך באוזן "תספרי לי". עשור חיכית שאבקש אך מרוב שחיכית כבר לא היה מה לספר. פתחת את פיך ומתוכו יצאה מילה אחת - 

"לבד".

שאת שולחת אליי אנשים שמלמדים אותי לא להפתח כל כך מהר, לא לספר הכל, לא להיות שברירית ונותנת כבר בהתחלה.

תודה שאת מאפשרת להם לאטום את הלב שלי כל כך חזק כדי שכשיגיע האדם הנכון, הוא ואני נעבוד קשה כדי לפתוח את הלב שלי ואת הלב שלו, וזה יהיה בקצב הנכון.

אני רק רוצה לומר, שאתמול, כוסיתי בשמיכה כי היה קר מהמזגן ואני חולה, והשמיכה נבדקה כל בערך דקה כדי שאני לא אתקרר. וכשהוא עשה פניות חדות עם הרכב, הוא אמר "אני פונה ימינה". זהו. אין סיפור הפעם. זה כל מה שרציתי לומר.

12 פסיכולוגים לא הצליחו לעזור לו, המנייאקים. נאמר שהוא לא האדם המתמיד ביותר וגם לא העיפרון הכי חד בקלמר ונסכים שללכת לפסיכולוג לשתי פגישות כל פעם זה לא הרעיון הכי יעיל. בפעם האחרונה, ניסה ליטול חומרים פסיכדליים ולדבר לזחל מפחיד. גם הוא לא עזר, המנייאק. הוא בסה"כ רצה להפסיק להשתין במיטה, זאת לא כזאת בקשה גדולה, מה הבעיה של המטפלים הסתומים האלה? עוד ניתוח פסיכולוגי ועוד אהבה עצמית, עוד קצת כלים וגם חברה וגם קצת תקשורת ויחסי העברה והנה, הגיע העת להתבונן לאחור ועל אף שהוא כבר חצי שנה אצל אותו מטפל וכבר לא מגהק, הוא עוסק באותו דבר. עוד ניתוח ורק עוד קצת והדרך לא נגמרת ושוב חזרה לאימא ואבא שלא נתנו ולא שמעו ולא דיברו ואז סליחה וחמלה והנה עוד כעס ועוד בחילה. וזהו אינסופו של גורל האדם, כל הזמן לחפש- "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה" . לא גיהוקים לא שיהוקים וגם לא אהבה, היא רוב עצבון והוא בזעת אפו, ובמה חטאתי ומהו רצוני? כל חטאי הוא התשוקה- להיות שמחה, אישה חופשיה ועל כן אני נענשת בתסמונת מנכהאוזן- עוד ניתוח ועוד ניתוח ועוד ניתוח.