המרכז לביטוח שלום

רגע אחרי שהוצאת את המחטים מהגב שלי יצא לי לספר לך שאני מתחרטת על כל חיי.

אמרתי לך שהלוואי והייתי מחזירה את הגלגל לאחור ומספרת למתבגרת שהייתיי שאין לה מה להוכיח, שהיא לא צריכה לשכב עם אנשים, או לחוות חוויות קצה כדי לשכוח שכואב לה. שאין צורך לשכוח את עצמה ושהיא לא נלחמת בכלום חוץ מבטחנות רוח.

הייתי מספרת לה ברגישות יתרה איך עליה לערסל עצמה בכפפות משי כי אף אחד אחר לא יעשה את זה, ולזכור שהיא אחת במינה. הייתי מזכירה לה שילדות קשה משמעותה תמיד להסתכל על הסכנה בחדר ולהמשך אליה  כי זה מה שמוכר. הייתי מזכירה לה שאוכל לא יעזור לה להמנע מהכאב ורק ייצר עוד כאב.

הייתי מחייכת אליה כמו האם שהייתי צריכה בין מיטה למיטה ובין כשלון לכשלון, ומזכירה לה שהשווי שלה לא נמדד בכמה כסף היא תכניס ושאם היא תסתכל על זה ככה, יקרו רק דברים רעים.

לו יכלתי לחזור ולדבר איתה, הייתי מזכירה לה שהיא רגישה, חלשה, חדה, שהיא לא אגרסיבית או מכאיבה, שהומור לא חייב להיות מנגנון הגנה והיא לא חייבת להיות חזקה מול אחרים. הייתי מספרת לה שלאורך חייה יהיו לה מגינים ושומעים והיא לא צריכה לצעוק הצילו כדי שיהיה מי שישמור עליה, הם נמצאים בסביבה והיא תצטרך להוקיר אותם , לחבק  ולהכיל בכדי שיהיה להם מקום להשאר. המון להכיל. הייתי מספרת לה על הכלה ועל אינטימיות ועל איך שקיימת אהבה בלי אינטימיות ואינטימיות בלי אהבה, על זה שסקס זו לא אינטימיות ואינטימיות מתקיימת גם ללא סקס. הייתי מספרת לה על מהי חברות של עשרות שנים.

האמת היא שאני לא מתחרטת. אני לא מתחרטת שלמדתי את כל מה שיש לי להגיד לנערה ההיא, שהופכת יום יום להיות הבת הפנימית שבי בעוד אני נהפכת להיות האם. אני רק עצובה. אני עצובה עליה. מרחמת, חומלת וכואבת את הבת הזאת, שלא היה לה אותי כשהיא הייתה צריכה.

וכשאתה תשים לב,

אני כבר לא אהיה פה.

שלי על הבדסמ, לפני כמה שנים, היא לא אמרה מילים פשטניות כאלה כמו "כן" ו"לא" או אפילו "איכס" היא אמרה "בשביל מה?".

לרגע הרגשתי מבוטלת, מה זה "בשביל מה?"???, "כי זה כיף!" עניתי... היא אמרה "את אישה, לא משנה מה תעשי, את תתמסרי בסוף, איך שלא תסתכלי על זה". 

היא צדקה לדעתי. בעיניי, רחמיות זאת מנתה של אישה. אישה שלא מכילה, לא מתמסרת, זאת אישה שאינה בוטחת בסביבתה, לא מתפתחת, לא יוצאת ממקומה כילדה. לא מאושרת. כן, אישה יכולה להיות מאושרת. אישה כוחה בלדעת לבטוח ולסלוח ובכך לחיות בשוויון נפש מוחלט, חזקה בעצמה. אין חוזק גדול יותר מלהתמסר ולוותר, לא לשלוט, לא לנהל, לנוח. כוחה של אישה הוא במנוחה וחום, ביצירת בית. אין לי בית.

כשאני חווה רגעים בהם אני מפקידה את נפשי בידיו של האחר, של חברה או רע, זה מחריד אותי, ולרוב גם משעשע. משעשע שורף כזה, משעשע שמתענגים עליו. לרגעים, אני מרשה לעצמי לשחק בבטחון.

אני מבינה היום שאת כל הסכנות שהבאתי על עצמי, את כל הסיפורים שאני מביאה על עצמי, משעשעים המעניינים ככל שיהיו זה כדי להמנע מהשלווה והבטחון. 

"וכולם חולים על טראש ואף אחד לא מספר
ואז בשיחות סלון הם מדברים על לארס פון טרייר
ואיך שלא תסובב את זה
אני חולה על לארס פון טרייר

גם אם זה רע
גם אם אני גמורה
זה מבחירה
ואתה לא תחליט עלי,לא תחליט עלי
ואתה לא תציל אותי,לא תציל אותי לא" אניה בוקשטיין.

האחד בן גילי ועוד לא סיים להתבגר, צריך לחכות לו והוא בדסמי בדרך שלי, השני ונילי וגבר ומוכן להתנסות.

איך בוחרים על מה מוותרים?:(

אני קצת לא יודעת מה יקרה קודם

אני אשתגע או אתעשר? אולי אפילו אתאשר?

מה בא קודם האושר או האישור? 

האם אושר בא בלי אישור? 

אני קצת לא יודעת מה ייגמר קודם.

הכאב או הילדות. אולי תלך קודם הביקורת?

מה הולך קודם הפחד או החלום?

האם יבוא האושר לאחר הפחד?

אני ממש לא יודעת מה זוחל יותר?

הזמן או ההתגשמות. האם הם תלויים?

ולפעמים אני פשוט יודעת.

אני יודעת שזה יבוא וילך ויזחל ויקרה.

אני אהיה ואתה תהיה ולי יהיה בלי תהיות.

בהתחלה, היית יפה ועם הומור אז התחלתי איתך, הרגשתי שתוכל ללמד אותי, אז נשארתי. התבדיתי ועקצתי אותך על כך, אז הפסקת ללמד

אחרי זה דיברת על אילוף, והתרגשתי, סיפרת סיפורים על התניות ועל הכוח המנטלי שלך, אבל זה בסהכ היה חום וקור שבהם שיחקת בכזאת קלות וגם אז התבדיתי וגיליתי שפשוט קשה לך להחליט על דברים, עקצתי אותך ואז הפסקת להתנות, הפסקת לחפש, איבדת סקרנות, אבל המשכת לשחק על חום וקור, נטו כי אתה לא יודע מה אתה עושה ואיך לגרום לי להרגיש טוב

אחרי זה דיברתי איתך על הכלה, וגם שם התבדיתי. דיברתי על הדדיות ועל רצון שישמעו אותי, בהתחלה שיחקת ואז התעייפת, זה קצת מרגיש משומש כבר לומר לך כל הזמן שחסר לי.

אז נשארתי כי חשבתי לרגע שאולי תתבגר. אולי תבין שאם לא לטפח את העץ שלך, לא יהיו לך פירות לקצור ממנו. מיום ליום ככל שהתקרבנו יותר התרחקנו יותר, מצאתי את עצמי לא מעוניינת יותר במה שיש לך להרעיל ולהגיד.

אני רק רוצה שתדע שאתה הוא הרדוף הנחלים. יפה ומעורר תאבון אך רעיל. למצוא ידיים מנחמות היה הדבר הנכון לעשות.

היא עמדה מתחת למרפסת שלו, צועקת את שמו בפעם המיליון, קצת בוכה. טפטוף קל התערבב עם דמעותיה ורגלייה היו יחפות ורטובות, העקבים נפלו בדרך מהריצה אחריו. בגרון צרוד וכואב היא צעקה בפעם האחרונה את שמו לפני שהתמוטטה על הרצפה.

רון בהה בכל הפארסה הדרמטית מחלונו וכשהיא התמוטטה, על אף קור רוחו וחוסר העניין אליה, ירד למטה הרים אותה על ידיו והכניס לדירתו הקטנה. רון הדליק דוד והפשיטה מבגדיה כשהיא עודנה מעולפת ורטובה על הספה הישנה. הוא הרים אותה והניח בעדינות באמבטיה והחל לשטוף אותה בזמן שהיא מתעוררת מהטפטוף של הברז, בהתחלה שטף את ראשה, לאחר את גופה ורגליה ולבסוף את גבה, אף אחד מהם לא פצה מילה, קול זעקה קל בקע מגרונה כהתנגדות ללהיטות המים, הוא קירר מעט את המים ושב להרטיבה.

כאשר סיים הוא לקלח אותה, הלביש בבגדיה הישנים ששכבו בארונו ולא נלבשו מזה שנים. עדיין יפה, עדיין עדינה אך לא מעניינת יותר. נעמה חיפשה בפניו שמץ של רגש אך רון רק רצה לסיים עם זה כבר. היא התכופפה מעט בחתוליות כדי להרים את המגבת מהרצפה אך הוא התעסק בלהכין כוס תה. שדיה הגדולים רכנו על השיש ממש לידו, אך הוא התעסק בלחתוך עוגת שיש עייפה ועפשה. נעמה שלחה ידיים אל מחלצותיו והוא הסתכל עליה במבט משועמם ומבטל. דמעה נוספת נפלה מעיניה. הם ישבו בשתיקה בעוד היא בולעת מהר כמה פרוסות של עוגה ושותה את התה.

רון גרב לה את גרביה, נעל נעליה והראה לה את הדלת. 

אם לפני כל קיומי הקצר בן הכמעט 30 שנה היו אומרים לי שגברים הם מה שיגרום למפלתי ולתקומתי הייתי אומרת שמשקרים לי. היצור הזה שגדלתי על כך שבינתם הרגשית נמוכה יותר משל נשים, היצור הפרקטי הזה וקר המחשבה שמטרתו לצוד ולהביא הבייתה עוגה בוגה, איך יכול להיות שהם יהיו אלה שיבגרו אותי? שבזכותם ובגללם אני אהיה מי שאני, בלי שום בחירה מושכלת לגבי המשמעות של זה.

לאורך כל חיי נתמכתי בגברים כדי ליפול לטראומות, כדי לקום מהן. לעתים השתמשתי בהם כדי ליצור חוויה מכוננת ולעתים הם השתמשו בי, לעתים היינו שווים ופעמים רבות לא. מי ידע שהיצור הזה, גברים, הוא הדבר לו ארצה ללחוש כל חיי את הלב שלי והמוח שלי וגם מה שיגרום לי למרוט שיער בגלל אי הבנה? לעתים פה בדיוק ההבנה שלי מגיעה כשמדברים איתי על "עזר כנגדו". זה נתפס לי כאנלוגיה ל"שעשוע". לא במובנים של חוסר משמעות,  אלא משמעות גדולה. מרגיש לי שמשהו אמיתי יותר מתקיים בי כשאני אומרת ש... כמה עצמאות ואינדיבידואליזם שלא אשיג, איני שלמה בלי גבר שיהיה שם כדי שאלחש לו באוזן, בעורמה או בחן, אולי איזו הלצה או נהמה, לעתים בפקחיות עליונה ולעתים בטיפשות. לפעמים אני תוהה אם קיימות נשים ללא קומפלקסים, אלו שגורמים לגברים להשאר ולחטט בדיוק איפה שכואב, איפה שמעניין. ואם אין כאלו, האם גברים סובבים אותן? ואם אינם סובבים, האם מעניין להן בחיים? האם הן מרגישות נשיות? האם גבר שיש לו אישה בלי קומפלקסים, כאלו שעוזרים לו לצאת מגידרו, יוצא לצוד? האם הוא מרגיש גבר? מתי הקומפלקסים אלימים ומתי הם פשוט מה שהם, אניגמה נשית ועדינה של רוך וצורך בחום, החלמה?

תודה לכם גברים, שאתם כר פורה להחלמה, לטראומות, לכאב ושמחה:)

כמו בשיר שני יסודות של זלדה אשר מדברים על היחסים בין הזכר לנקבה ועל קור הרוח והבטחון אל מול האש היוקדת שמכלה הכל ונראית כמו מסיבה צבעונית ונוצצת אני מרגישה לעתים שאינני מבינה. לעתים, הברוש באמת מבין יותר, חי יותר אך שוכח כי אני אכלה הכל. ביחסים בין השלהבת לברוש מתקיימת סינרגיה פשוטה של פחד האחד מהשני- מהזר החדש והלא מוכר, כמו כל תחילת מערכת יחסים חדשה, כמו משחק שמטרתו לבדוק מי יהיה החזק הפעם. לצד הפחק יש גם מעין הרגדה של בורות, שני סודות הנסתרים מעיניהם של השלהבת ושל הברוש. היא בריקודה והוא ביציבותו. האם הברוש יכולה לגחליו או האש לא תצליח להציתו ותכבה? האם יצליחו יחד להקים סנה בוער נצחי?

את המשחק החדש הזה אני רק עכשיו לומדת. בימים שבאים בסליחה ובחסד, אני הולכת ענווה ונכנעת. לומדת לכלות רק מעט ולהצית הרבה. לנשום לאט, לקבל מעט פחות. צנעה מציפה את הנשימה שלי וגורמת לי להרגיש כמו מלכה ללא כתר. הכתרה שכזאת מייצרת נחת, כתר זה עניין כבד. יש להקל ראש במשחק זה. לחשב את צעדיי ולרקד אותם בקלילות וכתר על הראש רק יאט אותי. 

את המשחק שלי כאישה כאמור, אני לומדת רק עכשיו ואולי מוטב עדיף מאף פעם לא. ניצתת כמו תחנת דלק וגפרור קטן. מסיבה לעיניים, קצת כמו השטן בכניסה לגן עדן.

כדור עובר מצד אחד לשני ובכל גלגול אוסף עוד קצת פירורי שלג עד שהגלגול ימחץ אחד מאיתנו.

זה מסחרר ומציף- להיות במקום של השלטות מנטלית, בטח ממקום של אחת שנמצאת תמיד בצד השני. זה מתסבך אותי ומכאיב ומנגד מרגש ומחרמן, זה גם גורם לכזה פער קוגניטיבי בין הרצון להיות חלשה ומובלת מולך לבין הצורך לפרפר ולא להכנע לכאב שכזה. זה לא דרמטי, זה פשוט מציף. מעלה מלא רגשות ולמידה עצמית ושיח על נשיות ועדנה. לנסות לקרוא אותך ומה שגורם לך להינות זה ממש קשה, אני עושה המון בנושא אבל לא יודעת כמה זה קולע, אף פעם אין לי אינדיקציה מדוייקת חוץ מהחיוך הממזרי הזה שמתקיים כשקשה לי. אני מבינה את המעגל שזה מייצר, אם קשה לי אני משתדלת יותר, מאוכזבת יותר, נהיית רגישה יותר ומשם החיבור הוא פשוט. אני נהיית חלשה יותר. מהר מאוד המשחק נהיה אני, צעצוע פראי ולא לגמרי צפוי שמשווע לחזור להיות אדם עצמאי אז יילחם בכל מה שיש לו-מניפולציות, פרובוקציות, אגרופים, הבטחות שפוגעות בשני הצדדים. העיקר להשאר ברשות עצמי. אני יודעת שכאן בדיוק הקונפליקט גם של הצד השולט- "אם הנשלט כל כך נלחם, למה שאשאר? ומנגד, כל כך כיף לשחק בצעצוע הזה." 

אתמול קלטתי שמכל הדברים שהייתי רוצה לוותר עליהם, זה היה על הדיבור. אני לא יודעת לשתוק ומשתמשת במילים ובשתיקה כדי  להלחם ולהשאר בספרה הבטוחה של אנרגיה גברית ציידית שמאפשרת לי לא להיות ניצודה. 

עוד קונפליקט. איך אוכל להיות רגועה, נשית וסקסית בלי להיות ניצודה? פנטזיה בה אני מוערכת כאישה עדינה חזקה וסקסית עומדת מאחוריי כל מעשה למידה עצמית בחיי. אני בוחרת בפרטנרים שרוצים כזאת,  בוחרת ביחסים עם חברות שהן כאלו, מסתכלת על נשים מתוקתקות ורכות עם יכולות קוגניטיביות גבוהות. המודל האישי שלי לנשיות אולטימטיבית מדבר כניעה ושקט נפשי בין כותלי ביתי ומנגד יש מלא פחד להתמסר לשקט הזה.

(בנקודה זאת, חשוב לי לציין, שהכתיבה הזאת נועדה בעיקר בשבילי, אבל אם תראה בה ערך לעצמך ולהבנתך אותי, אנא אמור לי, אמור לי גם אם לא. אני יודעת שאינך נוטה לדבר הרבה, לכן, אכיל גם שתיקה אבל אני מתחננת בפנייך, אל תשיב פניי ריקם.)

המקום של החולשה שלי גורם לי לחזור למרות הכאב שאתה מזין, להתחנן לעוד, לקוות שהפעם זה יקרה, הפעם אקבל את מה שאני מייחלת לו. יש מישהו בעולם הזה שחושף את הבלוף שלי מבלי למצמץ בכלל, זה לא מדגדג לו כלום. בתוך כל זה אני רוצה להבדיל לעצמי ולך את היכולת שלך לוודא שאני מקבלת מה שאני צריכה מול מה שאני רוצה. לפעמים, הבקשות שלי הן צורך ולא רצון, הלוואי והיית מבדיל ביניהם והלוואי וידעתי להעביר לך מה מהם זה מה. כשהרצון לא מתקיים, זה מרגיש כמו אכזבה מהמשחק, כשהצורך לא מתקיים זו בדידות תהומית. בצורך של הביחד הזה, כמוביל ומובלת, יש מקום ממש חשוב של להרגיש שיש לי במי להתמך כדי לתת לו את השקט הדרוש לו להוביל. בדיוק אז, כאשר הצרכים מבוטלים מופיעה המלחמה שלי שלא מועילה בכלום.

אני חושבת שאין לי מושג מה הציפייה ממני. אני רוצה אותך כחבר, כמגע, כאינטרקציה, שולט, אולי אפילו זוגיות. הייתי רוצה להכנס לקוביה הקטנה הזאת שלך, כלוב קטן שייצרת לציפור שלך שתבוא ולא תשוחרר לחופש מלא אף פעם. הייתי רוצה להפריח מלא "אולי" באוויר ולתת לך להוציא אותי מהכלוב לרגע, וברגע שאפרוש כנפיים תנסה לתפוס ולהחזיר חזרה לכלוב, מרדף קטן בהבנה שאינני חופשייה באמת, זה רק משחק רגעי ואני רק ציפור ללא דרור, ולא נמר אימתני. צעצוע לחתולים לפני האכילה. 

אני רוצה ומנגד לא יודעת איך לספק את הצד שלך. האם זה מספיק? האם אני יותר מדי? באיזה מדדים משתמשים כדי לדעת מה המעשה הספציפי שעשית מביע "עוד" או "פחות"? אולי אפילו "בדיוק"? איך בכלל בוחרים מינונים? האם אתה חושב על מינונים איתי? האם אצליח לעמוד במילים שלי לך? 

הלוואי היית קצת עוזר לי, להבין מאיפה זה בא ולאן זה הולך.