באתי לצלם את השמיים והטבע, מודיעין, הכל פורח, עשיתי פקל קפה תחת איזה עץ רימון עצום וישן
להלן הטבע: 
והיום שלי השתנה כשהמצלמה לרגע כוונה לתוך העיניים שלי והפנים היפות ופתאום הבנתי שאני מעריכה את זה יותר מאת הטבע, רגע כזה של הוקרת תודה על שאני ממש כמו הפרחים היפים אבל יקרה לי יותר:)
אחלה יום.
תקמח אותי מאמייייי
איטלקיה.
איך שבא לי לסובב את הכירה על אש קטנה. בא לי להפוך לפעמים להיות השף במקום התבשיל, וכמה מדליק זה יהיה לשים תבשיל על אש קטנה. שייתבשל, שיתרכך. כמה מכעיס זה אנשים שמנסים בכלל לשים אותי על אש כזאת, כמה מהר אני אחתוך.
וואי כמה אני רעבה, והגיע הזמן שאבשל - אותך, על אש קטנה. זה ייקח קצת זמן אבל אל תדאג, בסוף, אולי אבל ממש אולי, אני אוכל אותך.
Kind of life
And guess what, it's been wild.
תאבד את זה בפינה.
ואם אני "אשמה", אז קח אחריות.
זה לא שאין לי פנאי למה שאתה מרגיש, זה שזה פשוט משעמם לראות אותך מתהפך במקום להציע לכופף אותי על השולחן בסלון. ננהל שיחה בהמשך, מבטיחה. אם האצבע מופנית אליי, או שתמצא מה לעשות עם זה, או שתמצא מה לעשות עם זה. וכמו שכבר אמרתי אל תגיד לי "לא" סתם ככה. תגיד לי "הו כן כן כן"
אני לא פנויה רגשית לאכזבות, לכעסים, לריבים. אני לא פנויה רגשית לאנשים שקשה להם כל הזמן. הניסיון והגיל מחמד שאני פשוט לא פנויה אליהם רגשית.
אני פנויה רגשית לאנשים שיודעים לבנות, יודעים להאיט, להאיץ, אנשים שמסתכלים בסבלנות ובסקרנות, אנשים שמעניין אותם מה מתחת לחצאית שלי והחולצה, ואז גם מעניין אותם איך זה מרגיש.
לפעמים מרגיש ש... כולם עסוקים ב"לא" וכמה קשה לי להראות שהכל "כן". הכל חוץ מה"לא".
רק אל תגיד לי לא. תגיד לי "בשעה 6", תגיד "אחר כך". תגיד "מסובך אבל אפשרי". כי אם האש שלי דולקת, היא נדלקה על כן. כמה קשה יהיה לך אחר כך לשנות את הלא שלך לכן שלי.
אני כנראה אנסה להוביל את הדרך, אני כנראה אקח מושכות, והרבה. תן לכן שלי, להפוך לכן שלך ואני מבטיחה שלא תשמע "לא", "אי אפשר".
אני אתמסר מהר לאדם שפנוי רגשית ל"כן".
דרוש מברשת, שילך ליידי רק רגע, לא הרבה מאוד זמן, אבל מספיק כדי שכל כן שלו יהפוך לכן שלי.
זה שילוב של פרי עכוז וצרבת.
הרבה צרבת.
מה לעשות שעושה לי צרבת כבר לחשוב כל כך הרבה, איפה הדביל הזה שאמור להוציא ממני את השדים? קצת אופרה בחדר המיטות ויהיה ממש בסדר ואולי גם יעברו הצרבות.
הבא שמוציא את השדים, אחראי גם לנפח אותם לבלון ולהביא אותם לאימא שלו ליומולדת.
זה עושה לי צרבת, יותר מדי מילות סרק ומחשבות סרק.
תחזיק רגע, אל תעשה לי צרבת.
בתוך פחות מחודש הכרתי 4 נפגעים במהלך המלחמה, לפניה, או הרבה לפניה. באופן כללי, אני הכרתי די הרבה והפגיעה של המלחמה בנפש ובשכל שלי, לא נעלמת מעיניי, לילה אחד על גבול לבנות בשרפות ובירי ועוד צהריים במטווח הראו לי שאני אולי לא כזאת "גיבורה" ודברים לא עברו לי בקלות כמו שחשבתי שיעברו. אני חודש אחרי המטווח הזה והכרתי כבר 4 פוסט טראומטים בתור הכירות "זוגית", חלקם מכונסים יותר חלקם פחות, חלקם בתוך הפגיעה וחלקם מחפשים לתת לאנשים אחרים טוב.
זה קצת מרגיש כמו מזל בשבילם, שהם פוגשים בי. לי יש אנרגיות לתת ואני לא מוותרת, קצת כמו איזה קפטן של ספינה "אף אחד לא נשאר מאחור". האם אני מזמנת לעצמי? מה בדיוק קורה פה? איך האף שלי מרחרח לו עוד קצת פוסט טראומה. לפני פחות מחודש פגשתי באיזה בחור בבר וניהלנו שיחה והוא נזף בי על ביקורת ועל חוסר חמלה ואני חושבת שאולי קצת כעסתי עליו. "אני? חוסר חמלה?" ואולי נראה שאני קצת מנסה להוכיח לעצמי, שלי יש חמלה. אבל זה יותר מזה, זו לא הוכחת סרק תחת קו הריצוי של "אני אוכיח לכולם" זו מעין הבניה שנוצרה "אם תהיה לי חמלה, אוכל ליצור יחסים", כנראה שנורא נפגעתי מאותו בחור. לא הגיע לי להנטש ב2 בלילה לבד ברחובות מבושמת משיכר חצי שעה אחרי נאום על היעדר החמלה שלי. ואותו בחור, לא הגיע לו לקבל ממני חיבוק לפני שהלכתי.
אולי, רק אולי, הגיעה לו סטירה ולצערי נתתי לו חמלה.
דבר לא הכין אותי ללהכיר חברה חדשה בגיל 30, ולא סתם חברה, חברה שהאהבה ההדדית ביניכן היא מבין האהבות הגדולות שחווית. לא אהבה של זוגיות, לא התאהבות או משהו אלא התמסרות אמיתית ומשהו ששווה להמתין לו, לנשום, לא להבהל כשלא שם. לא צריך ללחוץ, קל לבקש, לומר מה שעל הלב וזו לא מעמסה לאף אחת מכן.
פחדתי כל כך להתקשר ולשאול אם היא רוצה בכל סאת ללכת לטייל איתי בפסטיבל באיזה גן בוטני, התרגלתי כבר שנים שאני מחפשת אותן וזה לא הדדי וכל כך הופתעתי לשמוע "כבר קניתי כרטיסים לשתינו למחרתיים, האוכל עלייך." עם צחקוק שמח כזה. "אה, נכין יין חם כמו שאמרנו? מה להביא?" שאלתי, היא אמרה "לא כבר הבאתי יין אדום, פירות ותבלינים מתאימים, יש לך מתכון טוב?"
שכחתי לרגע, מרוב התרגשות, שמדובר בבחורה, ואני נמשכת לגברים. הבחורה הזאת עשתה יותר בשבילי בחודשיים מאשר עשו חברות קרובות, כמעט משפחה ב20 שנה. היא לא הזמינה אותי מתוך הרגל, או מחוסר חברים שלה, לא מרחמים ולא מצורך להציל מישהו, לא משעמם לה והיא לא צריכה עוד בני אנוש בחייה אבל המפגש בינינו היה מה שצריך לקרות והיה לה קל כל כך להשתתף. אני גם לא צריכה לשלם כלום על הנתינה שלה, רק לאהוב בחזרה. כמה קל לאהוב ותודה שאת מזכירה לי את זה. כמה קרוב אני רוצה אנשים כמוך, שיודעים לאהוב כמו שאני יודעת לאהוב.
