בשעה שרוברט החל להיעלם ככה לאטו, הגיחה חברתו הטובה פרנצ'סקה, בעלת השם הגנרי, בדלת הבניין בו הוא גר ופגשה בשכן שנראה מודאג, שיחת המעלית שלהם הייתה בלתי נמנעת כיוון שהכירו והניבה תוצאות חביבות - פרנצ'סקה עכשיו מודאגת גם היא.
כאשר פתחה את הדלת, זיהתה כמה מתווי המתאר של גופו של רוברט הנעלם, ופנתה לתור אחר פניו. תווי פניו של רוברט כאילו היו תלויים באוויר ומאוד מבולבלים וקולו נשמע קלוש ומייבב קצת כמו לקחת פסל שקוף ב"מדאם טוסו" עם קולות רקע של גור כלבים צעיר ונטוש. לא ניכרה שם בבואה או אפילו דמות, סתם איזה שאר נוכחות עצוב. פרנצ'סקה פנתה לנסות לפתוח את התריסים ולהכניס קצת אור בתקווה שרוברט יקבל קצת צבע.
"מה קרה?" שאלה עם גבה לרוברט במרירות האופיינית לאחות או אם אך כשהסתכלה על רוברט לא ראתה אף אחד בספה בה ישב כשהגיעה ולא הייתה ברירה אלא לסגור את התריסים שוב ולהסגר בבית מטונף, מלא אבק וחסר אוויר, באוויר ריח של כלים שלא נוקו כבר שבוע, יש בו כלב רעב, שקע של משקל אדם על הספה ושאר אנוש מייבב ובוכה.
רוברט סיפר כי חודש קודם לכן הוא הדליק נרות להאיר את הבית בעת הפסקת חשמל, הוא עבר ליד מראתו ופתאום שם לב כי הוא מחוויר קצת כל כמה שעות. בהתחלה עוד הלך לעבודה אך מזה שבועיים הוא יושב על ספתו ומפחד לצאת שמא יאבד עוד קצת מעכירות גופו. הוא לא יצא לקניות או פגש אנשים כבר תקופה, ויתר על בישול כיוון שאינו יודע איפה ידיו הנכוות לסירוגין כל זמן הבישול והוא משתדל לזוז כמה שפחות מהספה, שסימני הקיפול בבד שלה מזכירים לו שהוא עודנו ישנו וקיים. חולשתו נשמעה בקולו וגרמה לפרנצ'סקה להזיל איזו דמעה מרירה.
פרנצ'סקה לקחה נשימה עמוקה והחלה לנקות את הבית, תחילה האכילה והשקתה את הכלב הרזה עד חולי, קרצפה את הכלים והמטבח ולאחר מכן את האבק ובסוף לקחה מטלית והחלה לקלח את רוברט. טיפות מים זלגו משאר האדם שיושב על הספה והן מהולות בדמעות של גבר מפוחד בגילאי ה50 המוקדמים. פרנצסקה ורוברט מכירים קרוב ל40 שנה, עוד מלפני ימי המלחמה כאשר שיחקו בחוץ במקלות ואבנים קטנות ורוברט היה נוהג לשטוף את פרנצ'סקה במחלצותיה על גגה היפה שמשקיף לכיכר רבין. שניהם מעולם לא נשאו ולא גידלו ילדים ורק חיכו בדממה האחד לשני. קרוב ל40 שנה ששני אנשים אלו ויתרו על משפחה ויחסי אישות רק למקרה שאולי אחד מהם יאמר משהו. רוברט ופרנצ'סקה גרו במרחק 3 בלוקים האחד מהשנייה ומעולם לא עברו דירה ואת בני הזוג שהכירו לאורך השנים שלחו לדרכם בזה אחר זה כמו נעליים שכבר לא מוצאות חן בעינינו.
תמיד יש לנו זוג שאנחנו נזכרים בו לנצח. הזוג היחיד שאותו היינו משכפלים גם מאות פעמים רק כדי שנוכל תמיד לנעול, היינו גם נועלים אותו בכל יום כל חיינו, לו לא היה נחשב זה טעם רע בעיניי חברנו הסובבים אותנו. סביר להניח שהשקענו הרבה מכספינו בנעליים אלו או שבחרנו אותן בקפידה ובנוחות מירבית וכך קרה שזוג נעליים זה פשוט נשאר עומד בארון לאחר שימוש ממושך, מהפחד שיהפוך בלאי ולא יהיה עוד. רבות הפעמים שכך גם התייחסנו לאיזו חולצה
פרנצ'סקה ניגשה למקרר הריק למדי פתחה דלתו ושאפה משם באפיה את משב הריח המבחיל שיצא מכיוון מגירת הירקות הרקובים, אותם ירקות שתמיד נאספים סביב הירק היחיד שאינו מקולקל ועלינו לחפור בתוך הגועל כדי למצוא אותו. אם נסתכל בזהירות על מה שהוצאנו, כמעט תמיד נמצא איזו עגבנייה בשלה וטובה לבישול או איזה בצל שעדיין לא מת, אבל לרוב, כולנו פשוט נרצה לוותר מראש ולזרוק לפח. ככה הם אנשים, יעדיפו לוותר. אבל לא פרנצ'סקה- מבחינתה הירק הרקוב הזה שעל הספה הולך לאכול כרגע, או להעלים לתוכו אוכל, מה שזה לא יהיה שנחשב לאכילה במצבו של רוברט. קמח מים ומלח שנשארו הפכו חיש מהר למעין סוג לחם שטוח על מחבת, כמו "לבש" גרוזיני, ועליו הוגשו שתי ביצים אחרונות מהמקרר אשר נשברו אל תוך מים רותחים חומץ ומלח והפכו לביצים עלומות, נחתכו עגבניה ומלפפון, או לפחות מה שנשאר מהם לסלט קטן ולא כל כך טעים עליו נמזג תרכיז לימון מהמזווה. פרנצ'סקה גם מצאה בפינת המזווה קופסאת טונה משומרת שפג תוקפה לפני כחודש, ביום התחלת היעלמותו של רוברט ומבלי לחשוב פעמיים פתחה אותה וערמה את הטונה היישר על ה"לחם" עם רוטב מיונז דל שומן לצד הביצים שלא הצליחה לסנן ממים. את כל האוכל הגישה לספה על מגש ללא סכין ומזלג. לטענתה: "עדיף בלי, שלא תפצע עצמך".
המשך יבוא