בעודם חונכים בישבנם מושבים שמעולם לא ישבו עליהם קודם, לא האחד על כורסתו של בעל הדירה ולא השני על ספתו שנמצאת בה כבר שנים, השתיקה מאוד הפריעה לגרישה, אבל למבקר זה לא הפריע להתחיל לשרוק את המשכה של החמישית של בטהובן. להיפך, השריקה רק נהייתה דרמטית יותר ומרגשת יותר, היה אפשר לשרוק את המתח במסור. גרישה הסתכל לימינו בחצי עין, קצת מבושם ממשקהו, והחליט להדליק את הטלוויזיה, על המרקע הופיע סרט קומי רוסי ישן, 12 כיסאות, ומשהו בו היה מספיק כדי לעורר בגרישה עוד רצף קללות בניחוח צרפתי נושן. רצף קללות כזה נשמע ככל הנראה רק כשרומאנוב חתם על ויתור המלוכה ומסר את רוסיה ללנין.
גרישה שבכורסא הרים עפעף קם ונגש למטבח, למזוג לו עוד כוסית. הפעם, הוא לא חשב על היותו ג'נטלמן מנומס ומילא את כוסו הרבה מעל הגורן, עד הסוף. הוא שתה את הכוס עד הגורן בחטף וניגש עם הכוס ישירות חזרה לספה.
ראשו של הישבן שבספה נהיה מעט אדום, ספק משכרות ספק מעצבים. הוא דרש לעצמו עוד יין ועכשיו אין פנאי - בבירור, המלחמה היא על הבקבוק. גרישה קם מספתו בפעם הראשונה בחייו, ניגש לבקבוק ומזג היישר לכוסו, ואת השארית לפיו, כמבקש לקבל בעלות שוב על הטריטוריה שלו, ועל השכרות. לאחר גמיעה עמוקה של השארית הוא מדדה בשארית כוחו את ההליכה לספה שכבר קיבלה, ביתר התרגשות, לראשונה בחייה, את צורת ישבנו של גרגורי לישינסקי אשר שחרר נהימה חוזרת לעבר השורק האכזר שפלש לביתו.
הפעם, לא התעלם גריגורי מן הנהימה. הוא הסתכל היטב, סמוק כולו מיין, היישר על פדחתו של רעהו ופתח בגיחוך קצר ומעצבן להפליא. והרי יודע הוא, כמה שזה מעצבן אותו, גיחוך קצר.