לא בטוחה שאני לגמרי זוכרת את כל מה שהיה אתמול. לא חושבת שהייתי שיכורה, זו פשוט אני והזיכרון הדפוק שלי - ברגעים מיוחדים, כאלה שההכרה שלי מעורפלת, שאני שמחה, שאני מרוגשת - הוא נוטה לבגוד בי, ואז אני נשארת עם הבזקים. תמונות מרצדות, סצנות מובחרות, הבסט של הבסט.
הערב התחיל מצוין. אספת אותי מהעבודה ונסענו אליי. קנינו אוכל ושתייה וישבנו ברגוע. ואז זיינת אותי במיטה שלי. כבר פעם שניה שאתה נכנס לחדר בדיוק כשאני עושה משהו, מטלה הכי בנאלית, מקפלת כביסה או מחליפה מצעים.
התחלנו להתארגן לקראת היציאה. מסיבה שדיברנו עליה שבוע. דקה לפני שהמונית מגיעה אתה מתקרב אליי עם הקולר, ואני מרימה את השיער ונותנת לך לקשור אותו על צווארי. הוא כבד, וחונק, אבל נעים.
ההבזק הבא שאני זוכרת הוא העונש שלי. כיאה לזונה החוצפנית שאני, הבטחת לי עונש של 75 הצלפות. 75, פאק, טרם הגענו למספר הזה.
אתה בוחן את השטח, ומסמן לי לעלות על במה בצד ליד צלב מעץ ולהוריד את המכנסיים. אני מהססת בהתחלה, אבל אז מצייתת, ונשארת עם חוטיני קטן שחור. ואתה מתחיל. בשלב מסוים שמעתי אותך אומר לי לספור, אבל אין סיכוי שאני משלבת מתמטיקה בטירוף שהולך פה, ואתה כועס ומתחיל מהתחלה.
מדי פעם אתה מדווח לי על המספר, 35, 50, 65, עוד 5…
הבכי מתקרב, אני מרגישה אותו ומחייכת. אתה מבין, מתקרב אליי ומלטף אותי, מנגב לי את הדמעות מהפנים. 80 אתה לוחש לי. ואני בעננים.
את הזיון בבית שלי כשחזרנו אני כמובן זוכרת בקיטועים. זוכרת שהמשכת להצליף בי עד שהתחת שלי כבר נהיה אדום ושורף וכואב. ואז בציצי ובכוס, ובגב, והנה הן מתקרבות שוב, הדמעות החלקלקות האלה, מציפות אותי, מעיפות אותי מהסיטואציה, מהכאב. ואני נצמדת אליך, אפילו בלי חיבוק, רק רוצה את הניחום שלך. ואתה מלטף אותי . אני זוכרת גם את הידיים שלך, חופרות לי בכוס, בתחת, לאן הן מנסות להגיע? ואני צורחת לתוך השמיכות כי מסכנים השכנים. ותוך כדי שאתה מזיין אותי חזק, הולם בי, נכנס ויוצא, אתה שואג עליי מי הזונה שלי?!
אני.
-הבסט של הבסט-
