תהיות וצעצועים מצייצים

נמאס לי

נמאס לי מדייטים לא מוצלחים שוב

נמאס לי להתחנן לקצת יחס

נמאס לי לסרב לאנשים טובים כי זה לא מה שאני צריכה

נמאס לי מאנשים לא טובים שחושבים שמגיע להם הכל

נמאס לי להרגיש לבד

נמאס לי לתת אמון באנשים שמשחקים בי שוב ושוב

העבודה טובה סוף סוף

החברים שלי נהדרים כרגיל, למרות שזו תקופה קשה לכולם

ואני מודה כל יום על מה שיש

אבל זה קשה לחזור בסוף כל יום מבלי להיות שייכת באמת

זה קשה שגם אם וכאשר אני מרוויחה טוב אני לא יכולה להחזיק דירה מסריחה

זה קשה להיות בשביל עצמי לבד

רציתי לפרסם שם באנונימי והבנתי שגם פה זה חצי אנונימי גם ככה כי אף אחד לא קורא.

התגעגעתי אלייך כל כך. כל דקה של שיחה, כל זווית של חיוך, חתכו את הלב שלי כמו סכינים מחודדות.

התגעגעתי אלייך כל כך. שיודע להצחיק אותי, לרתק אותי ולגרום לי להתנהג כמו נערה מתבגרת.

התגעגעתי אלייך כל כך. לתחושות שאתה מעלה בי, שאני רצויה ואהובה, שאני יכולה לאהוב בכל ליבי ויותר ממנו.

התגעגעתי אלייך כל כך. השיחות לתוך הלילה, האיכפתיות שאתה מרעיף עליי, המחשבה שתמיד עוברת בראש - מתי שוב ניפול?

התגעגעתי אלייך כל כך. לצחוק ולדבר על דברים שאף אחד אחר לא מבין, לחוות ולעשות את השגרה שכל כך אהבנו, לכאוב שזה קרה לנו.

אני מתגעגעת אלייך כל כך. אבל אני יודעת שזה רק עניין של זמן עד שנזכר שאי אפשר לחיות בחלום הזה. לא באמת.

אני מוכנה לסלוח, הלב שלי מוכן לכאוב שוב ושוב ושוב, אני מוכנה לעצור את הנשימה עד שתגיד לי שאני שלך.

אבל עכשיו אני כבר לא יודעת אם מה שהתגעגעתי אליו כל כך זה מה שאתה יכול להביא לי.

שני דייטים ראשונים (למטרות שונות) השבוע, חבלים חדשים, עבודה חדשה-ישנה עם משכורת שסוף סוף מכבדת אותי, חדר מסודר מזה עשור ובתקווה גם דרך חדשה לעצמאות שלי.

עכשיו רק חסר משהו שיהפוך לישן, קבוע, בטוח וטוב.

נמאס כבר להתחיל מחדש ולא להשתקע.

וואו איזו הפסקה עשיתי מהכלוב וכמה אני לא מתגעגעת לחזור 😂

קרה מלא.

מלחמה שלא נגמרת, פרידות נחוצות יותר ופחות, מוות של קרובים ואהובים ובכללי רמיסת הנפש שלי עד לאבקה.

אבל אני נשארת כאן, על הרגליים. מתנדנדת לפעמים אבל עדיין כאן.

עם כל מה שקרה, אני אופטימית.

הרי זה לא יכול להיות גרוע יותר

נכון...?

מרגיש חי-מת.

מתגעגע כל כך אבל לא מתחרט.

עמוס אבל לא מסוגל לעשות דבר.

מוצף במחשבות אבל גם חסר מילים.

לבד אבל לא באמת.

כבר תקופה שאני מקווה שהבדס"מ ירפא את הכאב

שאחליף את הכאב בכאב ואמצא נחמה

אבל אני צריך אותו, עכשיו יותר מתמיד

שידע איך להכאיב

שידע איך לחבק אחרי

שידע אותי

שיעזור למתן את הניגודיות האכזרית הזו

שפשוט

יפסיק

לכאוב

הדיסוננס הנורא בין האהבה העזה לנעלי עקב, גבוהות, מרשימות, מושלמות בין הכאב הנוראי שהן גורמות לי. אני לא רגילה ללכת בהן, וגם אם הייתי, הן סיוט להסתובב בהן ליותר מכמה דקות.

האם זה מונע ממני להמשיך לקנות אותן? ללבוש אותן למרות שאני יודעת כמה סבל זה יגרום לי בסוף? ממש לא.

האם זה כי אני מפתחת קינק/פטיש לעקבים ולא מוכנה לוותר עליו או שזו פשוט המזוכיסטית שבי שמשתוקקת להרגיש משהו שונה?

אז נזכרת בעולם שהיה לפני, ממש בערב בין ה6 ל7.10.

ממסיבה נפלאה שעוד לא היה לי הזמן או את היכולת לעכל עד כמה היא הייתה מדהימה בגלל כל מה שקרה מסביב.

מי מתנדב.ת?

נטו כדי שיעבור לי ממנו מהר יותר

#ההצעה לא באמת תקפה

#אני סתם מתוסכלת

#פליז תפסיקו לפנות אליי ברצינות בקשר לשטויות שאני כותבת כאן

מצאתי טיוטה של פוסט שכתבתי בזמנים הטובים שלנו, כשהגעגוע הוא הדבר היחידי שאכל אותי מבפנים.

כואב לי לוותר עליה, היא כתובה היטב. כמו גם הסיפור שכתבנו בארבעת השנים האחרונות. אבל ויתרתי, כי הייתי חייבת. איך ידעת שכל מה שרציתי זה קיטש מקומדיה רומנטית אמריקאית? איך ידעת להגיד בדיוק את המילים שימיסו אותי? איך ידעת שאני אתאהב כל כך ושזה יכאב יותר ממה שאני מסוגלת לבטא במילים?

אני כועסת שזה נגמר, אני כועסת שנקשרתי כל כך, אני כועסת שאתה לא עושה את המאמץ בשבילנו.

אני עצובה שזה נגמר, אני עצובה שהשקעתי כל כך, אני עצובה שאתה עצוב.

כל התחושות בעולם מתערבבות לי - המלחמה והפרידה והעבודות והבריאות הנפשית שלי והחיים והתסכול. כל אחד בפני עצמו עולם ומלואו שקשה לי להכיל כרגע.

אני רק רוצה להשבר ולקרוס, שיישאר ממני רק אפר. ככה אולי משהו אחד לפחות יהיה קל אצלי בחיים עכשיו.

מבולבלת מאוד.

מהמצב, מהחיים, מכל מה שמתלווה לזה.

אני כועסת על המדינה, כועסת על החמאס, כועסת על החראות ששוב גנבו לי כסף מהאשראי.

כועסת עליו, על עצמי, על זה שבכלל דברים שבשגרה מציקים לי כשיש כל כך הרבה חברים בחזית.

נמאס לי מהכל.

איפה הזמנים שהייתי יכולה לעשות קנייה אימפולסיבית מעליאקספרס כדי לשכוח מהכאב לכמה שעות?

עכשיו אפילו אין לי אשראי בשביל קניות לא אחראיות, מי מוכן לעבור על הוויש ליסט מאמאזון?