תהיות וצעצועים מצייצים

היי כלוב

חזרתי אחרי חודש וחצי בארה"ב אימנו

אין לי כוח לספר יותר מדי, אולי יחזור לי החשק לכתוב כאן מדי פעם

אבל עד אז

קבלו אותי מקולרת מקולרת מקולרת 🐶😽

*הושמד כי פאק כמה לא רלוונטי זה יותר וזה רק מכאיב לראות אותו כאן*

מסתבר שאני ממש אמנזית ושכחתי לגמרי שהפוסט האחרון שפרסמתי פה גם נקרא חזרה לשגרה

איזה פאקינג פצלוחה אני אלוהים

והייתי מבולבלת כל כך לקבל התראות על אותו הפוסט בנפרד

מה שג'ט לג ואמנזיה עושים לבן אדם

נעלמתי כי לימודים והחיים קפצו בנוהל.

תחושות חדשות, התחלות חדשות, אהבות חדשות-ישנות.

חוויתי שלישייה מושלמת עם אהבה חדשה, סשן מדהים עם אהבה ישנה, ב15 לאוגוסט טסה לאהבה הכי ישנה. הכל מרגש באותה המידה.

התקבלתי לעבודה במעבדה, קיבלתי את ה100 היחיד בכיתה על הסמינריון שלי ובאופן כללי דברים די מסתדרים.

קיבלתי ערימות של הפתעות מדוד עלי, אני מחכה לקבל חופשה ואולי, רק אולי, תזכו גם לראות את הדברים הבאים שאני מתכננת.

בינתיים, קחו טיז מהחבילה האחרונה שיופיע כנראה בסט צילומים בקרוב

בלי אף אחד. לא ההוא ולא ההוא.

לא תיארתי לי שתחסר לי כל כך, כשאני רגילה להתגעגע, כדרך חיים.

אולי כל הקטע הזה של מערכות שליטה נוספות רק מוביל לתהום עמוקה יותר של כאוס וכאב?

אני פגועה, נואשת וצריכה.

והלוואי שיכולתי לקיים משהו יציב פעם אחת בחיי.

ולא, לא סטרטינר. מצטערת לבאס.

נקברת תחת ערימה של עבודה על הסמינריון ושאר קללות שנחתו עליי מהלימודים.

יחד עם כל הדברים המתישים יש גם נקודות אור, קטנות ומשמעותיות.

היא כל כך שונה מכל חוויה אחרת שהייתה לי, בקטע הכי טוב שיכול להיות. כמו אוויר לנשימה.

דברים שונים, חדשים, מרגשים. ההתאהבות הזו שעולה במעלה עמוד השדרה וממלאה את כל הגוף.

לא יודעת אם התאהבות זו המילה הנכונה, אבל היא במחשבות שלי כל הזמן. אני רוצה להרשים אותה, לתת לה סיבה לצחוק, להנות.

לא אפתח עין אבל אני באמת מתרגשת ממה שיגיע אם יגיע.

עד העדכון הבא, הנה מימ מטומטם

לא מאמינה שלקח לי כל כך הרבה זמן ללכת. אז קצת נחנקתי מעשן הסיגריות, אבל היה לי טוב.

הרגשתי בטוחה, אהובה מאוד, מפורקת. הסתכלו עלינו המון, שאלו, הסתקרנו, צחקו קצת אפילו.

כגודל החוויה, כך גם גודל הדרופ.

שוב מאוכזבת, אבל לפחות קניתי כרטיס טיסה ויש למה לצפות ♡

לפחות יצאו תמונות טובות אחרי

4 חודשים עד שאנחנו נפגשים שוב. 10 חודשים מאז הפעם האחרונה שחיבקתי אותך.

מנסה להסתכל על הכוס המלאה, אבל כרגע יש בעיקר כוס ריקה, מחכה לך.

אנחנו מתגעגעות כל כך, אהובי.

נו, גם לי מותר להשתמש בקלישאות גרועות לפעמים כשאני חרמנית.

נמאס לי לרוץ ממטלה למטלה. נמאס לחסוך כל שקל בשביל משהו שעוד כל כך רחוק וכל כך כואב לחכות עבורו. נמאס להלחץ מכל מה שקורה סביבי ולהיות משותקת בלי יכולת לעשות שום דבר לגבי זה. נמאס לי לאבד את הנשימה כל פעם רק כי מתחיל עוד שבוע של חובות שלא אעמוד בהן.

אני באמת מותשת כבר. פרצו לי לחשבון הבנק (הריק גם ככה) בפעם השנייה. יש לי יותר עבודות להגשה מאשר ימים בשבוע עד לסיום החופש. אני מתוסכלת בכל כך הרבה מובנים ואין בי כוחות להמשיך. אז ברור שאמשיך, אין מי שירים אותי חוץ ממני, אבל זה כל כך קשה.

לפעמים בא לי שיעזרו לי, בא לי לצעוק שמישהו יראה אותי טובעת. אבל במקום זה אני מחייכת וממשיכה, הכל בסדר, אני אהיה בסדר, חייב להיות. אל תדאגו, אני מטפלת בזה. ברור שאני מסוגלת.

הראש שלי מסתחרר משילוב של חרדה, פלאשבקים ועומס. אני מרגישה שאני פיזית ונפשית מתפרקת. רק היה חסר לי עוד דאדי אישיוז לאוסף, קמצוץ של חרדה סטטית וכמובן תסמיני פוסט טראומה מורכבת בכל פינה. אחלה דרך לסגור את החג.

נמאס לי להיות העמוד התומך ובא לי גם קצת להשבר בלי שיהיו השלכות. נמאס לי לתפקד בשביל אחרים.

חג זה תמיד תירוץ להשקיע ולהתלבש מוגזם כמו שאני הייתי רוצה להתלבש ביומיום. אני מאוהבת בשמלה, בגזרה, בדרך שהיא גורמת לי להרגיש הכי יפה שיש.

פוסט בכלוב הוא תירוץ להשוויץ בכמה שאני יפה ומוצלחת וכמובן בנעליים שזכיתי לנעול בפעם הראשונה מאז הקנייה שלהן. קיבלתי אותן מהנשלט שלי, בחרתי בדיוק את מה שעושה לי טוב ונעים בנשמה. התמונה לא עושה להן צדק הן בערך 700 אינץ' וכשהחלקתי איתן זה הרגיש כמו ליפול מקומה שלישית. עדיין, אחד הזוגות האהובים עליי ואני חוששת שאני מפתחת פטיש נעליים.

בשורות טובות וזכו למצות

אני לא נכנעת לקלישאות וכותבת חג בדסמ שמח אמן יצליחו בכם יא עבדים חיחי חוחו יש לי טיפה יותר איפוק מילד בכיתה ג'

אלי אני יודעת שאת קוראת את הבלוג שלי יא ביוב אל תנסי בכלל להכחיש את חמה לי על התחת ושתינו יודעות את זה

געגוע, כעס, חרמנות, תסכול, פחד.

כל כך הרבה רגשות סותרים, לא מתאימים זה לזה. ואולי דווקא זו הסיבה שהם באים יחד. הם לא מתאימים, אבל הם דרך התמודדות.

החרא שקורה ברחובות, והרצון שלי להשתחרר ממנו. למצוא מפלט לכאב. לשקוע בו ולהתענג.

אז החלטתי לצלם למאסטר תמונות, לצאת מאיזור הנוחות שלי ולהתפרע. זכיתם בהצצה עד שאולי אחליט להשמיד אותה.

*הושמדו, פספסתם*

מאז סוף אוגוסט לא ראיתי אותך. אני משתגע מגעגועים. כל דבר מזכיר לי אותך. אני כל הזמן חושב כמה היית נהנה פה ומה היית אומר כאן. כמה כל שנייה איתך מרגישה כמו ההיי הכי טוב. כמה אף אדם אחר לא מבין אותי כמוך. בחיים לא אהבתי ככה. אנחנו עושים את זה כי אנחנו אוהבים כל כך, אבל זה מרגיש בלתי אפשרי רוב הזמן. אני רוצה אותך כל כך, משתגע לראות אותך, להרגיש אותך, להריח אותך, לעשות כלום טהור איתך.

אני חוזר על זה הרבה כי זה הכי קרוב שהצלחתי לתאר את התחושה הזו במילים, אבל אני מכור לגמרי. כמו סם שאני לא יכול להפסיק איתו וגם לא רוצה להפסיק.

אני רוצה חיבוק.

אני רוצה כבר שתהיה שלי לנצח.

ואני יודע שגם אתה.

*הושמדה תמונה של שנינו מזמנים שמחים*

אהוב שלי. בקרוב.