תהיות וצעצועים מצייצים

קיבלתי את ההזמנה שחיכיתי לה הכי הרבה! נרות מושלמים מאהובת ליבי הנצחית 💖

אני לא יכולה לחכות ולהפוך ליצירת אומנות צבעונית. השילוב הנפלא של כאב בצורה הכי נכונה וטובה שיש לחופש יצירתי בלתי מוגבל עושה לי פרפרים בבטן.

החום שלהם הוא כמו חיבוק אוהב והתוצאה תמיד גורמת לי להחסיר פעימה. בין אם אני משתעשעת עם עצמי לבדי, בין אם אני נותנת למישהי.ו אחר.ת את הזכות לקשט אותי או כמו שגיליתי לאחרונה, גם אם אני מקשטת אחרות.ים. טפי עליי, סאבית פח.

איזה כיף שאפשר להתרגש מדברים שניסיתי כבר כל כך הרבה פעמים כל פעם מחדש 💖

אתמול הייתי בפליי פארטי הראשונה שלי. גם פעם ראשונה שנקשרתי באופן רשמי ומקצועי.

זה היה יכול להיות פוסט ממש ממש חופר על כמה שהחוויה שלי הייתה מדהימה, אבל באמת שאני לא חושבת שיש מספיק מילים בשפה העברית כדי לתאר כמה הרגשתי בטוחה, מרחפת, מאושרת ואהובה. עם א.נשים שאני כמעט ולא מכירה או בכלל לא מכירה.

איזו חוויה נפלאה ושמחה שהייתי אמיצה מספיק כדי לפנות, לרצות, להשתתף ולתת מעצמי למי שנתנו מעצמם כל כך הרבה בשבילי.

אם רק היה לי מנוי הייתי מראה איזה תמונות שוות יצאו אבל אני ענייה אז תצטרכו רק לדמיין.

אמא ואני רואות queer eye ביחד וקראמו מופיע עם הארנס מאוד נורמטיבי עליו.

אמא: מה הוא לובש?!

אני: אין לי מושג.

גם אני, לעצמי: יש לי משהו דומה אבל יפה יותר, עם כנפיים. איזה נוב.

אעלק אין לי מושג, בדיוק הייתי צריכה לעשות סדר מטורף במגירות החטאים שלי כי שלוש מגירות עצומות פשוט לא מספיקות לכמות השטויות הקינקיות שיש לי. למה אליאקספרס זה זול ונגיש? מי הרשה לתת לי גישה לכרטיס אשראי???

קיבלתי את החבילה התקופתית מאלי אקספרס.

בתוכה - כמה גרביים חמודות, גלגל כאב כפול, שרביט קסום, קיין ארוך במיוחד, וכמובן - מצבטי פטמות אדומים, שאליהם מחוברים תותים קטנים ומתוקים ובהם פעמונים. 

חזרתי הבייתה בבושת פנים, מרשרשת ומסתבכת עם החבילה העצומה והמפלילה, כמעט מוציאה אותי מהארון הונילי באמצע הרחוב.

קיוויתי שהאנשים סביבי יקנו את השקר שחשבתי עליו בראש. "אולי יש לי חתול וקניתי לו צעצוע חכה ופעמון, זה לא מוזר." זה מוזר רק כי אני החתול המדובר ויש לי כבר את כל אלה ועוד.

כמו שדוד של אדם חכם אמר פעם: עם חבילה גדולה מגיעה גם בושה גדולה.

ידעתי יותר מדי צרעות בבטן, הגיע הזמן להחליף אותן בפרפרים.

אני מרגישה אותם יותר ויותר בזמן האחרון. ולא, זה לא בגלל שאני חתול/כלבלב ואוכלת פרפרים כי זה גבול.

אני מתרגשת לקום בבוקר ולראות את ההודעות שלי. לעמוד במשימות שנותנים לי. לקבל פידבק שהייתי טובה, גם אם לא לגמרי לגמרי עמדתי בציפיות. להתחיל את היום בציפייה של מה הולך לקרות לי.

אני שמחה להיות שם, להקשיב, לתת מעצמי, לחלוק, לשרת, לאהוב, לדאוג, לצחוק ולפעמים גם להציק כשמרשים לי לשחרר את החיה.

כל אחד רוצה שיאהבו אותו ולי יש חברים ופרטנרים מעלפים, אז מה עוד אני יכולה לבקש?? אולי רק לעבור את תקופת המבחנים שלי בשלום.

אני רוצה שהפרפרים ישארו, שהריגוש והעניין יהפנטו אותי כל יום מחדש. כמה שאני רוצה ללמוד את עצמי ואת הפרטנרים שלי. אני רוצה להתרגש גם מהדברים הרגילים ביותר. להכנס לספייס רק מהיכרות ופתיחות.

צילמתי להם תמונה במהלך סשן שאני לא יכולה להפסיק להסתכל עליה. כמה זמן לא ראיתי את עצמי שלווה כל כך, שמחה כל כך, בטוחה כל כך, סקסית. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים ובפעם הראשונה אני מבינה את זה.

הלוואי והיו לי אלף מילים כדי לתאר את ההרגשה שעוטפת אותי, אבל הן גם כנראה לא יצליחו לתאר שמינית מהחוויה שלי.

חלום שלי סשן של יום שלם.

להיות קשורה לגמרי עם אפס יכולת לזוז. עם כיסוי עיניים ושהצליל היחידי שאני אשמע בהתחלה זה את הזמזום של ויברטורים משתנים בין הרגליים שלי.

להריח את העשן הממכר של הגפרורים לנרות השעווה שלי ולקבל מקלחות צבעוניות וחמימות. להרגיש מצבטים על הפטמות שלי, לשמוע את הפעמונים שלהם בכל תנועה קלה שלי.

אני רוצה לשמוע דברים מבלי לדעת מה מחכה לי. לא לדעת מאיפה הדבר הבא יבוא. שהגוף שלי יגיב לכל רחש קטן סביבי. להיות כל כך בתוך הסצנה מבלי לדעת אפילו רבע ממה שקורה בה. שהחושים שלי יבגדו בי רק כדי להעניק לי את התחושה הכי נעימה של חוסר אונים משווע.

לקבל חבטות מצלצלות ממגוון של צעצועים וכלים. להרגיש את העור שלי נצרב לאט ובזהירות ולדעת שכן, זה ישאיר סימן, או כמה. להרגיש איך הגוף שלי מתמסר לכאב שכבר נהיה הרגל בשלב הזה.

לשמוע אותה מקבלת את הפיצה שהזמינה, ולהריח כמה שהיא נהנת ממנה בזמן שכל מה שאני מסוגלת זה להתפתל ולצייץ, להתחנן לקצת יחס.

אבל זה כנראה לא יקרה.

אני צריכה הפסקות שירותים פה ושם אחרי הכל.

אתם ממש לא רוצים לראות אותי כשמונעים ממני אוכל.

ונו, התנוחה הזו לא נוחה לי....

אין לדעת, אולי הכוכבים יסתדרו ומשהו מזה יתגשם. אולי.

החלטתי לפנק את עצמי.

אז עשיתי הזמנה של נרות שעווה, קולר חדש, עוד הזמנה גדושה מדי (אחת מיני רבות) מעליאקספרס וכמובן את המשחק החדש של פוקימון.

מגיע לי. הייתי כל כך טובה השבוע. עשיתי המון צעדים כדי להרגיש טוב, גם פיזית וגם נפשית. עם כמה שזה קשה, אני משתפרת וגאה בעצמי כל כך. לפני שנה לא היו לי הכוחות לעשות רבע מהדברים שעשיתי בשבוע-שבועיים האחרונים.

אני דואגת לעצמי, אוהבת את עצמי, מתחילה לסלוח. ואני רואה תוצאות.

אני כבר לא צריכה שיגידו לי שאני בסדר, אני רואה את זה לבד. אני במקום הנכון לי ביותר ואני כל כך גאה.

הלוואי והשלווה הזו תמשך לנצח, ורעש הרקע היחידי יהיה הציוצים העייפים מהצעצועים שלי.

טריגר דימוי גוף (דה!), בעיות משקל, אולי גם קצת הפרעות אכילה.

אני עומלת על הפוסט הזה כבר יותר משבוע. חשוב לי להעלות אותו אבל גם לנסח הכל בצורה הנכונה ביותר.

תמיד היו לי בעיות עם הגוף שלי. אני שמנה מדי, עקומה, מכוערת, והשיער מה איתו? שלא לדבר על גיל ההתבגרות והפצעים שבאים איתו, ההורמונים, שיער הגוף, התחושה שאני לא ראויה. הלוואי ויכולתי לגזור את כל השומן הזה ממני כבר. להעיף את כל הפגמים ממני ולזרוק לפח. אני לא מסוגלת להסתכל במראה בלי לבכות.

עם הזמן התחלתי לשקר לעצמי שאני בסדר. דווקא אני די אוהבת את העיניים שלי, גם לציצי שלי יש ימים טובים, והיי, זה לא כזה נורא לצלם תמונות חשופות שלי רק לעצמי. אני גם ככה לא יכולה להסיר שיער, אז כדאי שכבר אשלים עם זה, נכון? בסוף למדתי לאהוב גם מה שלא מושלם.

אבל שוב, נפתחתי לעולם עם מודל יופי בלתי אפשרי, עם ציפיות בגובה 1.85 ועיניים כחולות.

למה הציפייה היא שנשלטות (גם המגדר הצפוי, איכס. תשברו קצת מוסכמות - אמר.ה הא-בינארי הנשלט שרוב הזמן מזדהה כאישה) חייבות להיות קטנות, רזות, יפות וחסרות כל פגם? למה צריך דום שולט עכזר, מלא בקוביות בבטן שלא עשויות שוקולד ושיער גולש מהפטמות?

אני יודעת את המגבלות שלי. אם ירצו להרים אותי באוויר, צריך תמיכה לגב, מנשא תינוקות ואחרי ארוחת חג גם מנוף לא יעזור. אני יודעת שצריך לפחות 20 מטרים של חבל בשביל קשירה פשוטה. אני יודעת שלא יסתכלו עליי אם לא הייתי יוזמת.

אבל אני סוף סוף יודעת שאני ראויה, למרות הכל. אני רואה שרוצים אותי. אוהבים את הירכיים הרכות שלי שכל כך כיף להרדם עליהן, את הציצי שקיבלתי בירושה משנים של אהבת מתוק, אוהבים אותי בשביל הבפנים וגם בזכות הבחוץ.

זה שאני לא הטעם שלי, לא אומר שאני לא הטעם של מישהי.ו.

בשורות טובות ושנזכה לצעצועים מצייצים ושמנמנים.

*חשוב לי גם לציין שכל צורת גוף יפהפייה בעיניי, שמנמנים ורזים כאחד.

מי ידע שקצת התלוננות בפומבי תוביל לכל כך הרבה דברים טובים וחדשים?

פוסטי מרמור הם הדרך שלי להתמודד ולהוציא מעצמי רעל שאני סוחבת ביומיום, ולפעמים זה טוב לי לדמיין שאני כותבת רק לעיניי שלי, אבל גם לקבל על כך פידבק. לעיתים הם מוגזמים, לפעמים לא מתארים חצי מהחוויה שלי.

לא תיארתי לעצמי שבזכותם, ובזכות העובדה שאני לא מפסיקה לנסות ולמצוא את המקום הנכון שלי, זכיתי בהזדמנויות נהדרות. אני מתרגשת כמו ילדה קטנה בפעם הראשונה בסופרלנד. רוצה לעלות על כל מתקן, לזכות בפרס הכי גדול, שהוא הסיפוק של מי שאיתי.

אני כבר לא יכולה לחכות ולראות מה יחכה לי. מה עוד אני אלמד על עצמי, מה אוכל לשפר ולשדרג. מחכה לראות איך אאתגר את עצמי, ואקבל אתגרים ממי שזכיתי להכיר. אני רוצה שיהיה לי קשה, רוצה לעשות את המאמץ המרבי כדי שאוכל להתגאות בעשייה שלי.

הלכתי לישון אתמול בחיוך, מוכירת תודה, מחובקת עם הגזר המצייץ האהוב שלי.

פוסט שכתבתי בצורה אנונימית לא מזמן וחבל לי שיתבזבז כי אני חושבת שיצא לי מוצלח.

יש עוד הרבה קרינג' ואדג' ואנגסט וכל המילים מטאמבלר בדרך, הכינו את עצמכם.ן.

נתתי לך את הלב שלי, את האמון שלי, את הסודות שלי.
נתתי לך את עצמי, עירומה, אמיתית, פגיעה.
נתתי לך את היחס הטוב ביותר שיכולתי לתת, את השירות והשליטה עוד לפני שבכלל ביקשת.
נתתי לך את כל מה שיכולתי להעניק, גם כשהיה קשה, גם כשהכוס שלי הייתה ריקה, רציתי למלא את שלך.
נתתי לך אהבה בלי מעצורים, בלי שאלות, עם אלף הזדמנויות לכפרה, רק שתהיה טוב שוב, תהיה טוב שוב עבורי.
נתתי לך את הפגיעות, את השריטות, את הפגמים שלי על מגש של כסף.
נתתי לך לשחק בי ולדאוג שאני נשארת קרוב, רק שתהיה שלי ותרצה אותי כשלך, רק שמישהו ירצה אותי.
נתתי לך לשקר, לבלף, לסובב אותי, להקסים אותי, לתת לי לחשוב שאני לא שווה אותך ואתה עושה לי טובה.
נתתי לך לגרום לי לחשוב שאני ממציאה, מגזימה, דרמטית, שאני טועה שוב ושוב.
נתתי לך יותר מדי.
ואתה לקחת, והשתמשת בזה נגדי.

הלוואי ויכולתי לשחרר אותך בקלות יותר, מוקדם יותר. אבל נתתי כל כך הרבה, שאני לא בטוחה שנשאר כבר מה להציל.

יום מוצלח ומבורך ושנזכה לצעצועים מצייצים.