תהיות וצעצועים מצייצים

כמה שהוא משחק על זה שהוא מגיע בקרוב.

התחיל בסדרת עינויים חדשה - "עד שאני מגיע את מאוננת כל יום וכשאת מרגישה שאת הולכת לגמור את מפסיקה עד שאת נרגעת וחוזרת לזה. ככה שעה כל יום."

אני ביום הראשון וכבר התעייפתי. לעצור את עצמי כשהוא שולח תמונות מרגיש בלתי אפשרי בעליל.

איך הוא אוהב לדעת כמה השפעה יש לו עליי. שואל איך אני מרגישה, כמה אני נואשת, מה אני הכי רוצה בעולם כרגע.

ומה שהוא לא מבין זה שהדבר שאני הכי רוצה בעולם כרגע זה לחבק אותו שוב. להרגיש אותו. לדעת שהוא כאן איתי.

האם אני על קצה החרמנות או הגעגוע?

כג'נדרקוויר הביסקסואל שאני: למה או או כשאפשר גם וגם?

התחלתי קצת להנות להיות שולטת, אבל רק בגבולות האפשר.

שלא תבינו לא נכון, אני נשלטת פח משו פחד. אני נהנת להביא את הכוח לאדם שמולי ולהתנתק לגמרי. אבל לאחרונה גיליתי גם צד אחר, שאני יכולה לשלוט ולהנות מזה. קונספט פסיכי, אני יודעת.

לא להכאיב, אבל כן לחבק ולהעצים. לא להיות קשוחה, לבקש יפה ולקבל מכל הלב. לדאוג ולוודא שמי שמולי במצב הכי טוב שיש, ממש כמו שהשולטים שלי דואגים לי.

איפה הקאץ'? אתם בטוח שואלים, אני יודעת.

אז אני חייבת איתי עוד שולט.ת, מישהי.ו שינחו את העניין ואני אוסיף את הנגיעה שלי. הבנתי ששם אני פורחת, שם אני מצליחה להוציא את הצד הזה שלי.

שלא לדבר על זה שהמונוגמיה שלי תלויה כרגע על חוט השיערה, אבל זה כבר פוסט ליום אחר שיהיה לי כוח להתמודד עם השיחה הפנימית הזו עם עצמי.

אז בנימה זו, טיפים לסשנים מגניבים שלא מערבים אימפקט? כמובן שאני אקח הכל בעירבון מוגבל וגם ככה אני יודעת מה אני אוהבת אבל תמיד שמחה לקבל עוד נקודות מבט.

השבוע אני אמורה לארח את הפליי פארטי הראשונה והמאוד מצומצמת שלי. בכל זאת, צריך לנצל את ההיעדרות של אמא לסופש.

אני מתרגשת כל כך. א.נשים שאני כל כך אוהבת יגיעו בשביל להיות איתי. איזה קונספט מוזר שאיכות לאנשים ממני כמעט כמו שלי איכפת מהם ♡

עכשיו רק נשאר לסיים את ההכנות ולחכות בסבלנות.

כרגיל מתנחמת עם קצת קניות. חצאית שחורה, קצרצרה וצמודה מפלסטיק מסריח. סט חמוד של בייבידול וחלוק מבד נעים ותחרה אדומה. מגפי עקב שחורות ומבריקות שרק צועקות שהן רוצות להתלכלך. קולר יום חתולי ועדין, בדיוק כמו שאני אוהבת. עוד כמה דברים לרגע המיוחל שהוא יגיע סוף סוף.

כמה חבל שאין מספיק קניות בעולם כדי למלא את החלל הריק.

אני נוטה לאהוב כל כך עד שאני מתמכרת.

צמאה ליחס, למגע, לעוד.

אני צריכה לשמוע כמה אני טובה, אהובה, רצויה.

לא יכולה לנשום בלי לחשוב על מה אני בשבילם, מה אני יכולה לעשות עבורם, לתת מעצמי את כל כולי עד הטיפה האחרונה.

אין לסם הזה שובע, אני רוצה עוד ועוד, אני רוצה באמת ובתמים למכור כל פרט בחיי בשביל לקבל עוד מנה.

והחלק הקשה הוא שאין בכלל מכוני גמילה, ואני לא רוצה להפסיק, אלא רק ליפול עמוק יותר.

כשאת.ה מרגיש.ה כל כך הרבה עד שהחזה שורף והראש מעורפל.

ואיכשהו, זה מרגיש כל כך נכון.

יושבת מכורבלת איתה אחרי ערב מדהים. אין דרך טובה יותר לסכם ערב כזה. מוקפת בחברים שאוהבים אותי. אני עוד מרחפת משילוב הכאב והעונג. אולי גם העייפות.

אני חוזרת הבייתה כאילו צועדת על עננים, מרגישה כמו הבחורה עם הכי הרבה מזל בעולם.

השלווה נעלמת בשנייה, נשימתי נעתקת, כשאמא שואלת אותי מה הם השבבים הכתומים שהיא מצאה בשירותים.

לעזאזל איתך שעווה. למה את מביאה איתך שלווה כזו שמלווה בסערה כל כך רועמת?

הייתי הסופש בדקא. היה לי מדהים. הרגשתי מוגנת ובטוחה. הרגשתי יפה ואהובה. החברות.ים שלי מדהימות.ים, עוצרי.ות נשימה, אני מעריצה אותם.ן כל כך והכרנו לא מזמן. אני כל כך שמחה על הא.נשים שמצאתי בקהילה הזו, כאלה שאני יכולה לסמוך עליהן.ם בעיניים עצומות. שיגידו לי את האמת בפרצוף גם אם היא קשה וכואבת. שדואגות.ים לי ללא תנאים. שמאפשרים.ות לי לאהוב ולתת מעצמי להן.ם בחזרה. שכיף לי להיות איתן.ם בסביבה ונילית וקינקית בצורה שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.

אני מרגישה שאני יכולה להיות אני באמת. שאני לא פגומה. שאני לא הבעיה. שאני בחרתי את הטוב ביותר.

ומצד שני אני קוראת כאן בלוגים שונים, תגובות בפייסבוק, שומעות דעות במועדונים... מביך לי שזו הקהילה שלנו לפעמים. וזה לא סותר את כל מה שאמרתי בהתחלה. יש א.נשים מדהימים.ות בקהילה הקטנה שלנו, אבל לפעמים הדעות של הא.נשים פה מפחידות אותי באמת. החל מזלזול כללי ואפילו קינק שיימינג לפעמים, ועד להצדיק אלימות פיזית ומילולית, להרשות לחלאות בקהילה שידועים כפוגעים סדרתיים להמשיך להיות חלק ממנה בלי שאלה פשוט כי הם כבר מבוססים.

אני יודעת שזה פוסט חתרני, אני גם די בטוחה שיצאו עליי בגללו. אבל את האמת? I couldn't care less. כמו שאמרתי, יש לי את קבוצת הא.נשים הכי איכותיים.ות וטובות.ים שיכולתי לאחל לעצמי. ועדיין, מפחיד אותי שיש לגיטימציה לדברים כאלה בקהילה שמתיימרת להאמין בssc, rack ומה לא.

אני מקיפה את עצמי באנשים טובים. משתדלת לסנן ככל הניתן את מי שאני בתקשורת קבועה איתו.

זה עובד, אני בוחרת את החברים שלי בחוכמה ובזהירות.

אז למה זה כל כך קשה למצוא מישהו לאהוב? למה אני מרגישה כך כך לבד? למה זה מרגיש בלתי אפשרי לענות על הצורך הכי בסיסי של להיות נאהבת?

עוד מסיבה מוצלחת.

כמה חיכיתי לזה ובצדק. כל כך נהנתי, הרגשתי אהובה כל כך שוב. הפעם הכרתי קצת יותר את הנפשות הפועלות וידעתי שאני יכולה להיות קצת יותר משוחררת עם האנשים המושלמים האלה. זכיתי.

הרשיתי לעצמי להיות בראטית וזה כל כך השתלם. נקשרתי שוב וקיבלתי סימנים שנראה שישארו תקופה ארוכה עליי. גם התחצפתי וגם קיבלתי פרסים - win win.

התכרבלתי והתחבקתי וצחקתי והכל הרגיש כל כך נכון שוב.

ואז לילה שלם בלי שינה. סשן מדיקל למחרת בבוקר עם אינפוזיה ותחושה כללית של חרא.

לפחות היה טעים ונעים והייתי אחלה של כלבלב.