לצאת, לתפקד, לכתוב פה, להיות שמחה.
עברתי ניתוח (בחתיכה אחת פחות צביר תאים מסריח) ואני שונאת להרגיש נזקקת וחסרת אונים שלא בקטע קינקי.
אני מתגעגעת לראות את החברים שלי, לצאת למועדונים ומסיבות, כאילו הכל כרגיל. לחוות שוב את מה שלא חוויתי מעולם - להיות חלק מקבוצת חברים שבאמת איכפת להם ממני.
אני מתגעגעת להצליח לקום מהמיטה בפחות מדקה, לצאת לטייל סתם כי בא לי, אפילו ללכת לבית ספר ולהתלונן על המרצים המרגיזים שלי. למלא מים בבקבוק שלי זו משימה שלא חשבתי שתקשה עליי. נמאס לי לדמם כל הזמן ולהרגיש את הכאב דופק בדלת כל כמה שעות, מזכיר לי שהוא כאן כדי להשאר בתקופה הקרובה.
אני מתגעגעת למי שהייתי לפני כל הסערה. שמחה, שלמה, אוהבת, מרוגשת, נהנית מהדברים שאני עושה ביומיום. אני מתגעגעת לעצמי בריאה, או לפחות מזייפת טוב מספיק כדי לגרום לאחרים לראות אותי ככה. אני שונאת להיראות חלשה, לפתוח את עצמי, נכוויתי מספיק פעמים כדי שזה יהיה מקום לרתיעה. למרות שפעם אחר פעם, החברים שלי מוכיחים לי שהם כאן כדי להשאר, כאן בשבילי באמת, זה עדיין כל כך מפחיד.
עכשיו אני כבר לא מרגישה כלום, ריק ושקט.
אני יודעת שזה זמני - עד שאשיג מרשם לתרופות שלי ו/או לקנאביס, עד שאעבור את ההחלמה, עד שאסיים את הלימודים, עד שאסגר על מה טוב לי ומה אני רוצה בחיים. וכשכל אלה יגיעו, ייוצרו בעיות חדשות, שאתלונן עליהן בעתיד. אולי כאן, כנראה מול כל מי שיהיה מוכן להקשיב.
פשוט לפעמים קצת נמאס לי ואז אני מוציאה את זה בקינק שלי - ועכשיו אני מרגישה שאני מאבדת גם את זה.
לפחות הבלוג כאן עוד נשאר, להיות אוזן קשבת ריקנית.
התגעגעתי.
