תהיות וצעצועים מצייצים

אני מרגישה שלעולם לא אמצא מה שאני מחפשת.

לכל סוג קשר יש לי רשימת מכולת מפורטת של דרישות ורצונות וגבולות.

בעולם הזה זה הכרחי כדי לא למצוא את עצמי באותם מקומות הרסניים שהייתי בהם בעבר. כבר ניצלו אותי בעבר, והסטנדרטים עולים.

כולם כבר מכירים את כולם, כולם כפולים ממני בגיל, בניסיון. כולם יודעים מה הם רוצים, כולם עם חמש נשלטות וחתול.

אני מחפשת, ומנסה ועושה את כל מה שאפשר כדי להכיר ולהקשר, תרתי משמע. כמה קשה זה כבר יכול להיות? לתת את הלב והאמון שלי בתמורה לקצת יחס.

אני רוצה להיות חשובה למישהי.ו. אני רוצה להרגיש שדואגים לי. אני רוצה לחיות עם מינימום דאגות ומקסימום חוויות. אני רוצה להרגיש שפעם אחת למישהו איכפת.

אז אני מורידה פרטים מהרשימה - כי למה זה כל כך מפריע לי להצטרף לזוג? למה לחפש רק נשים? למה להשאר רק במרכז? אפילו מתחלפים, יד שנייה מרופא לא מוסמך. וכבר לא חשובה הנראות. ואפשר להתגמש עם קינקים ופטישים כי בסופו של דבר העיקר שיהיה מי לשחק, נכון?

אז עד שאנצח במשימה הבלתי אפשרית שלי, כנראה שאצטרך לשחק עם עצמי. לפחות יש לי צעצועים מצייצים.

*פוסט זה נכתב מתסכול, אל תראו בו כקריאה נואשת. מותר לי להגזים.

תודה ושבת שלום.