תהיות וצעצועים מצייצים

הייתי מדוכאת מדי אתמול בשביל להתאמן ולאונן כמו שהוא ביקש. הוא התקשר הבוקר כדי להעיר אותי וסיפרתי לו.

"את יודעת מה זה אומר, נכון?" אוי לא. אני מצפה לנורא מכל בעקבות החיוך שנמתח על שפתיו. הוא ירשום לעצמו להעניש אותי היטב כשיגיע? לא ייתן לי ללכת לישון איתו עכשיו? או הכי גרוע, יעשה לי עוד טיזינג?

הנדתי בראשי, מחכה לגורל האכזר שייפול עליי. "את תעשי את זה עכשיו, מולי. גם של אתמול וגם של היום."

אויה, הגזרה. אם בקושי יכולתי להחזיק את עצמי כשהוא רק שלח תמונות, איך אני אוכל כשהוא בוהה בי ככה, מחייך את החיוך הזה שלו, לוחש מה שהוא הולך לעשות לי בפרטי פרטים. מתאר איך זה ירגיש ומה יהיה ומה הוא ירצה שיקרה. דורש לשמוע עדכונים על איך זה לעבור יום שלם כל כך חרמנית.

ואז הוא הפיל את הפצצה האמיתית, "מי יודע, אם תתחנני מספיק אולי אני אתן לך לגמור היום."

אני יודעת שהוא רק משחק בי, אני מתקרבת כל כך וצריכה הפסקה, הויברטור המחורבן יודע את העבודה טוב מדי.

"לא אמרתי לך להפסיק." אתגר. קיבלתי. אני חוזרת למלאכה עוד שנייה צורחת מרצון, רק שייתן לי מה שאני כל כך רוצה. הופכת את עצמי לכלום, מתחננת, מבקשת, מתפתלת ונאנקת.

"בבקשה מאסטר, אני אעשה הכל."

"למה מגיע לך?"

"כי הייתי ממש טובה לאחרונה." אני עונה כמעט בשאלה, מרגישה את הלחץ גובר, "בבקשה, אני לא אוכל להחזיק עוד הרבה."

הוא מחייך, מחכה עוד קצת, לראות אותי נשברת באמת. "בבקשה!" אני מצייצת מבעד לאנחות שלי.

"You can stop now"

בן זונה.