אני כבר לא יודעת מה אני רוצה. מה טוב לי. מה יעזור לי ומה מחמיר את המצב.
זה מרגיש כאילו אני הולכת עיוורת באפלה בתקווה שמשהו או מישהו יתפוס אותי למרות שאני יודעת שאני לגמרי לבד.
עושה חמישה צעדים קדימה ועוד מיליון אחורה. מצליחה קצת פה ונכשלת הרבה שם. אני לפעמים קצת מפתיעה את עצמי שלא ויתרתי כבר.
אני מתחילה לאבד את עצמי כל יום יותר, מרגישה איך אני מתחילה להיות רק צל של עצמי. אני לא רוצה לאבד את מה שחשוב לי אבל זה בורח לי בין האצבעות. אני לא מצליחה להחזיק את עצמי, אז להחזיק דברים אחרים? חברים? מחויבויות? לימודים? תחביבים? הלוואי.
אני כל כך עייפה כי אני לא מוצאת מנוחה. אפילו בלילות אני לא יכולה להיות שלווה יותר. בבקרים ההתמודדות היא אחרת אבל קל לזייף חיוך כשזה מה שלימדת את עצמך לעשות כבר יותר מעשר שנים. אני כל כך עייפה.
אני בוכה מכל הסיבות הלא נכונות ולשם שינוי אני לא מרגישה רע עם זה. חצי נחמה?
