מצאתי טיוטה של פוסט שכתבתי בזמנים הטובים שלנו, כשהגעגוע הוא הדבר היחידי שאכל אותי מבפנים.
כואב לי לוותר עליה, היא כתובה היטב. כמו גם הסיפור שכתבנו בארבעת השנים האחרונות. אבל ויתרתי, כי הייתי חייבת. איך ידעת שכל מה שרציתי זה קיטש מקומדיה רומנטית אמריקאית? איך ידעת להגיד בדיוק את המילים שימיסו אותי? איך ידעת שאני אתאהב כל כך ושזה יכאב יותר ממה שאני מסוגלת לבטא במילים?
אני כועסת שזה נגמר, אני כועסת שנקשרתי כל כך, אני כועסת שאתה לא עושה את המאמץ בשבילנו.
אני עצובה שזה נגמר, אני עצובה שהשקעתי כל כך, אני עצובה שאתה עצוב.
כל התחושות בעולם מתערבבות לי - המלחמה והפרידה והעבודות והבריאות הנפשית שלי והחיים והתסכול. כל אחד בפני עצמו עולם ומלואו שקשה לי להכיל כרגע.
אני רק רוצה להשבר ולקרוס, שיישאר ממני רק אפר. ככה אולי משהו אחד לפחות יהיה קל אצלי בחיים עכשיו.
