נתתי לעצמי פרק זמן. עד תאריך מסויים שבו אפסיק לכתוב.
עדיין אין לי מושג אם קראת מילה מכאן אם זיהית קצת אותך בי.
יש בי רצון עז לצרוח לך באוזן... להושיב אותך לשולחן להאכיל אותך במילים ואוכל לנשמה ולגוף
להתקשר אלייך בכל דרך הבטחתי שלא. ולא אשבור את ההבטחה הספציפית הזו גם במחיר חיי. ואת לא תייצרי קשר וכאן הדרך היחידה לדבר אלייך שוב אין לי יכולת לדעת אם קוראת
אבל רוצה לומר לך. היה רגע בנינו וניל לחלוטין ישבנו במקום ואת נתת לי הסבר קצר על משהו בי שעושה לך טוב ממלא אותך ושם אמרתי לעצמי גם אם אחייה עוד מאה שנה השנייה הזו של העונג לא תהייה דומה לה.
רציתי באותו רגע להתמרח עלייך חייכתי כי הלב שלי נזל לקצות האצבעות של הרגליים
חושב שבאותה שנייה ריחפתי הכי גבוה שהייתי
היו לנו הרבה הרבה הרבה רגעי אושר כשראיתי אותך מתכננת מתעקשת למצוא את מה שייתן לי הכי תואם למה שרוצה צריך לראות אותך כך שכל פרט חשוב על מנת שיקבל כל מה שרוצה..מעצים מלא גאווה הערכה.
הייתי רוצה להגיד לך את כל זה בארבע עיניים כדי שתוכלי להסתכל לתוך עיני ולהבין שהכול אמת.
אבל זו רק פנטזיה לצערי.