El alma mia

הוא בא אליי

כמהה 

מלטף

הוא בא אליי 

רעב

זוכר

הוא בא אליי

מחבק

שואל

הוא בא אליי

עם געגוע

עם חשק

הוא בא אליי

לטרוף

לחטוף

הוא בא אליי

ומעביר יד על גופי שמחכה כבר להתפרק לתוך ידיו

הוא בא אליי

והוא לא מבין את עולמי יותר

הוא בא אליי

והוא צובט כמו שהיה רגיל

הוא בא אליי

והוא נותן ספנק בגאווה

הוא בא אליי

ואני נכבית

מצטמצמת מולו

נעלמת

נאלמת

הוא בא אליי

ושואל

ואיך אני יכולה להסביר 

את כל מה שקרה פה כשהוא לא היה

את כל מה שלמדתי

את כל מה שידעתי 

את כל מי שאתה 

את כל מה שאני

הוא בא אליי 

ואני מחבקת 

לא מנסה להסביר במילים 

רק מתנצלת שאני לא יכולה להיות כל מה שהוא רגיל שהייתי 

הוא בא אליי

אבל אני כבר לא היא

כבר הפכתי מזמן למישהי אחרת

ומה שפעם היה נעים עכשיו מרגיש זר ולא מוכר

ומגע אחר מכאיב על הגוף כמו שורט את הלב והנשמה

ואני נותרת מחובקת בידיו, אבל כל כך 

כל כך

בודדה..

פתאום שריטה היא רק שריטה 

ואז נוחתת ההבנה 

לעומק, לחיבור... מה זה בעצם קשר מנטלי עוצמתי... 

כל הזמן שאלתי אותך מה זה בעצם מנטלי... 

בשבועות האחרונים נחתה לי ההבנה... 

הרגע הזה שאמרת יפה שלי בחבלים ופתאום הכל השתחרר והכאב נעלם... 

רגעים קטנים ... 

ופתאום אני מגלה את הצד השני. 

מה שלפני רגע גרם לי לרטוט בין ידייך פתאום משתנה בתוך העצב האינסופי שמציף אותי וההבנה שעוד שנייה אצא מהדלת ולא אהיה יותר שלך לעולם...

אאבד את המקום הזה... את החיבור המיוחד הזה..

ואני קרועה מבפנים, הלב שלי צועק:

אל תעזוב, אל תנטוש... אל תשחרר אותי ... 

אני אהיה טובה, אני אתגבר על כל מכשול... 

ואני יודעת, אני יודעת שזה כבר גדול ממני וגם ממך. 

החלטה שהתקבלה בלב ונבנתה כבר זמן מה ובכל זאת פתאום במציאות היא כל כך קשה... 

אני שוכחת את כל ההגיון, שוכחת את כל מה שבאתי איתו .. את כל ההחלטות שעשיתי עם עצמי... 

אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה של החיים שלי כשאני לא תחתיך... 

אני יושבת מולך ומתפתלת 

לא מסוגלת לעכל את הריחוק המתקרב, את אובדן המקום... 

והלב שלי כואב כל כך... אין בי נים שלא זועק... 

הדמעות לא מפסיקות ... 

דום.. ממלמלת בין לבין כאילו נפרדת גם מהמילה... 

המילה הזו שייצגה עולם שלם... 

עולם של בטחון, של משמעות, של שייכות למישהו גדול ועוצמתי ממני... 

דום... אני ממלמלת בתקווה להתעורר מתוך חלום הבלהות הזה... 

דום.. אני לוחשת .... בתחינה דקה... 

דום... להרגיש שוב מתחתיך, שלך...

אני לא רוצה להכיר אותי כשאני לא שלך... 

לא יכולה לשאת את המחשבה הזו וכל הגיון אחר נמחק... נשאר רק כאב מפלח ובדידות  נוראית.. אפלה ...

אחרי החוויה הראשונית בכלוב אני בעננים... לא מפסיקה לחייך... 

שותים דרינק, אני בוחנת את כל הנשים היפות שלבושות באופן כל כך מרשים כשאתה מסמן לי שחוזרים... 

נכנסים לחלל המשחקים.. אני לא מפסיקה להתפעם מכל הפינות המיוחדות, יש שם אפילו מיטת כלבלבים ענקית... אביזרים ומתקנים שאת חלקם אני בכלל לא מבינה... 

אנחנו מתמקמים באמצע... 

מצד אחד סשן השיבארי ממשיך עדיין... 

מצד שני, שני נשלטים על מתקן מיוחד, כמו מיטה, שדום ודומינה משחקים בהם להנאתם... 

כמה מטרים מהם מיטה ענקית עליה שוכבת אישה מרשימה והדום שלה משתמש בה... 

הכל מחרמן בצורה בלתי נתפסת... 

אתה מסמן לי איפה למקם את התיק החדש והמושלם שלך ואיפה להתמקם... 

אתה מבקש שאפתח את החבלים... 

מתחממת זריז... ומתחילים.. 

הקשירה הזו דום...הטיקיי יוצא פשוט מושלם... 

כמה הגוף שלי התרגל לחבלים שלך דום.. זה מדהים. הרגשה נינוחה יותר מאשר בכל סיטואציה אחרת. כאילו ברגע שהגוף שלי עטוף בחבלים שלך זה המקום שבו הוא פשוט משתחרר, כאילו מתמסר לידייך, לחבליך... הראש פשוט מרפה... 

אתה מסמן לי לעשות בזהירות צעד אחורה...

מאחוריי... 

במה קטנה ועליה ארבעה סולמות שיוצרים סוג של ריבוע ומסתובבים סביב הציר של עצמם... 

לרגע אני מסתכלת אליך בהיסוס אבל אתה מסמן ומספיק מבט שלך כדי להרגיע כל חשש... אני עושה צעד לאחור שאתה תומך בי ומחזיק ברגל את הבמה... 

אני מחוייכת, מצד אחד יש בי חרדה קלה ומצד שני משהו אחר מתעורר בי... 

הספק והחרדה מתפוגגים.. אני סומכת ובוטחת בכל צעד שתבחר לעשות.. כל מי ומה שאני מופקד בידייך בביטחון מלא דום... 

אתה מהדק היטב את הטיקיי לסולם שמאחוריי... 

והתחושה... משהו ילדי מתעורר בי! 

אני לא מפסיקה לחייך! אני על קרוסלה, קשורה בחבליך, משהו שובב וחקרני מציף אותי...

כאילו ילדה קטנה ושובבה צצה לה פתאום... מקשקשת, צוחקת, חוקרת בעיניים סקרניות... ובעיקר לא מצליחה לרגע להוריד את החיוך מהפנים! לא כשאתה מכאיב, לא כשאתה ממשיך לקשור, לא כשאתה מונע אורגזמות...

לא מפסיקה לחייך, לצחוק, זה ספייס מסוג אחר לגמרי שאני לא מכירה... 

אתה ממשיך לקשור ומרים את הרגל אל על... 

אני.. בובה תלויה על חוט על קרוסלה... מחזה שלא ייאמן שלא צולם דום! 

ונוח לי... כמה נוח לי דום... ואני מופתעת...

ואז אתה מוציא אותי לסיבוב בקרוסלה... ואני צועקת וצוחקת בכל סיבוב.. 

אתה מוציא את המג'יק מהתיק הקטן ומתחיל לשחק בי...

מביא אותי לקצה ואז עוצר ושולח אותי לסיבוב... צעקות וצחוק מתערבבים... 

עיניים סקרניות מתחילות להתאסף במרחבי החלל... 

אתה מתעלל קצת בחזה שאתה חושף לעיני כל ואני במעשה קונדס מטופש... מנסה לסובב את הקרוסלה בעצמי תוך כדי קיפצוצים שלא לוקחים אותי לשום מקום. עם חיוך גדול ומשתובב אני מנסה "לברוח" ללא שום הצלחה! בעיקר משעשעת את עצמי... ואולי קצת גם אותך במאמצים המטופשים שלי ... משהו כל כך ילדותי ומשוחרר יוצא ממני שם ברגע הזה... כל כך טיפשי ולא מתנצל... פשוט מאושרת ונהנת מכל שנייה של התעללות, כאב ומשחק כשאני קשורה לקרוסלה המוזרה שיצרת דום.... 

אתה מתחיל להתיר ואני שוקעת לאט לאט לרגליך, גוף ג'לי, הצחוק נרגע והופך לריחוף קליל ונעים... 

חיבוק, שיח, ליטוף, חיוך שקט כזה...

אוספים הכל ועוברים לדרינק בחלל המרכזי, זוג חמוד שצפה בנו מגיע להחמיא ולדבר... שיחה נעימה וקולחת שמתפתחת לה בנעימים .... מסיימים את הדרינק ואתה מחפש מקום בחדר המשחקים.. או שאולי בכלל אתה יודע בדיוק לאן אתה מוביל אותי...

------

וזהו.. הגיע לו הרגע.. הסשן האחרון לברלין... נושמת עמוק כשאני מבינה איפה אתה ממקם אותי.. 

אתה בוחר סד עינויים בו הידיים והראש מוחזקים בתוך העץ ומאלצים את הגוף לרכינה קדימה. לא נוח לי! אני לא מוצאת איך להניח את הראש.. אם אני מנסה לשחרר את הראש או להחזיק, כל מנח מייצר כאב בלתי נסבל בצוואר, בגב, ברגליים.. ואני משועשעת ומתחרמנת ועפה ומתוסכלת והכל קורה בו זמנית ועוד לפני שהתחלת בכלל... 

אתה מתחיל להצליף, החוסר נוחות תופס אותי בהפתעה ברגע הזה, חרדה מתפשטת בי כשאני לא יכולה לזוז... היא הולכת וגדלה בתוכי... כאילו משהו בראש לא מצליח להתמודד עם הכאב כשהגבלת התנועה והחוסר אונים כל כך גדולים. זה מוזר לי, כי זו לא פעם ראשונה אבל ברגע הזה.. קשה לי לשאת את זה. ברגע מסוים אני מאבדת ריכוז, בקושי מצליחה לנשום... דמעות של חרדה.. אתה מזהה.. 

עוצר ונותן לי זמן לאסוף את עצמי.. מזכיר לי לנשום... 

נושמת.. אחרי עוד כמה ניסיונות אתה משחרר אותי מסד העינויים ועושה כל מה שאתה צריך כדי להגביל את התנועה שלי – אומר לי "לא לזוז"... וכמה שזה מדהים זה ממש מספיק 😊

בעבר בקלות ברגע הזה יכולתי להישבר ברגע כזה, להרגיש שנכשלתי ולהיכנס לסחרור בתוך המחשבות של עצמי.. מחשבות על זה שזה רגע אחרון של משחק פה בעיר המופלאה הזו.. רגע אחרון של משחק אחרי כל כך הרבה רגעים קסומים ואני לא רוצה לאכזב אותך, להרוס את מה שתכננת וזממת בראשך, לא רוצה שיסתיים רק בגלל הקושי שלי לשאת את הסיטואציה... תחושות של אשמה שבקלות יכולות להרוס לי ואותי... אבל לא הפעם... אני משחררת את כל המחשבות ופשוט עומדת בדיוק כמו שהנחת אותי... 

ואתה... אתה בכלל עסוק בלהמשיך ולבדוק את כל הרכישות האחרונות שלך... 

כל הכלים המיוחדים שקנית... 

כולם כואבים בטירוף, חלקם שטניים אהובים וחלקם שטניים שנואים.. 

אני סופגת עוד ועוד מהכאב שאתה מעניק לי... לרגעים מתקשה לעמוד .. 

קורסת ומתיישרת, שוב ושוב...

ברגע מסוים אתה גורר אותי מהשיער לרצפה ומציב אותי לפנייך על ארבע, תחת למעלה... כל כך אוהבת להרגיש את האצבעות שלך אוחזות בי בחוזקה ומובילות אותי למיקום המדויק בו אתה רוצה להניח אותי דום... 

אתה ממשיך.. כל ספנק עוצמתי ואכזרי מקודמו.. 

בצד החדר.. שתי הבנות מהשיבארי של קודם מתחננות עבורי... 

שומעת אותן "ho no, please don't..ho no no no".. מרגישה אותן מתכווצות עם הטחת הספנקר בעור... וזה מעיר אותי... 

בראש שלי – yes dom…please dom... please…

מייללת, בוכה, קורסת וחוזרת לעוד אחת ועוד ועוד... רעבה לכאב שלך... 

רעבה לכל מה שתיתן לי דום... 

הכאב הוא כבר אחר לגמרי, הניתוק עמוק... 

שני ספנקים עוצמתיים במיוחד מכלי שאני מזהה היטב... הספנקר הרחב שלך... שאני אוהבת לשנוא! 

אני קורסת, מתפתלת... ומתרוממת חזרה למנח אבל הפעם אתה רק גורר ואוסף אליך לחיבוק...

דמעות מתפרקות... 

היה לי סשן קשה יותר, סהכ הגיוני, יום רביעי ברציפות... 

אבל הלב שלי מלא.. 

אני מאושרת דום... 

שקט לי ושקט בי... 

-------

חוזרים למלון, בשעה מוקדמת יחסית... 

מזמינים עוד אוכל טעים... ואז מגיע הזמן להתחיל לארוז.. 

אני לא רוצה לחזור... קצת עצב מחלחל... 

כמו שפחדתי מהנסיעה מוצאת את עצמי חוששת מהחזרה...

אני כל כך שמחה שהגענו לכל המקומות המטורפים, המדהימים... 

מוקירה על כל החוויות המשוגעות שצברנו יחד... שצברתי תחתיך... 

על כל ההבנות העמוקות שלקחתי איתי מהנסיעה הזו... 

ועכשיו..

איך חוזרים לשיגרה אחרי מסע אינטנסיבי כזה?

אחרי 5 ימים מוטרפים של חוויות אינסופיות?

אחרי 5 ימים מלאים בנוכחותך, תחתיך..?

אחרי 5 ימים בהם הייתי כל כולי שלך, בשבילך, למענך בכל רגע...

4 שעות לישון... 

רגע לפני שנרדמת, חיבוק חזק, עוטף ומנחם כזה שלך... 

ועוד לפני שאני מספיקה לשים לב, אני נרדמת לתוכו.... 

ופעם אחרונה לנסיעה הזו.... לילה טוב דום שלי....

🐶💜🙏

יום שני 

קמים בבוקר עם מסלול.. יום מלא אחרון לשוטטות בברלין.. 

יום אחרון דום!! לא מאמינה שהוא הגיע כל כך מהר. 

לא רוצים שיתבזבז ושופינג ונילי עוד לא עשינו... ובכל זאת.. ברלין!

היו לי מחשבות ותהיות, קצת חששתי.. להסתובב בחנויות וניליות, להיות עסוקה בצרכים שלי, ברצונות שלי... בקטע הזוי זה היה לי פתאום מוזר... 

אבל פרט לעייפות הפיזית... הכל היה טוב ומדהים כמובן. 

יום כייפי, רגוע, משעשע ומצחיק... רגעים של ביחד ורגעים של כל אחד בשלו... 

וזה מדהים לי להרגיש גם את החלק הזה וכמה הוא טוב ושליו... 

כמובן שאחרי שעברנו על 3-4 חנויות וניליות היינו חייבים לבדוק לפחות עוד חנות בדסמית אחת. אחת שלא הפסיקו לדבר עליה כל מי שדיבר איתי על ברלין, כולם הפנו לשם... 

והוכחה ניצחת ש"כגודל הציפייה כך גודל האכזבה" חחחח

זה בעיקר הוכיח לנו שאת החנות השווה ביותר בברלין כבר ראינו. 

ובאופן מוזר הרגשתי מוחמאת, מאושרת. זה גרם לי להרגיש שעשיתי את עבודתי נאמנה ומילאתי את הבקשה שלך לחקור את ברלין. למצוא את המקומות השונים, האחרים, השווים... ופתאום אני גאה בעצמי קצת. 

ויש עוד ערב לפנינו, ערב אחרון.. ערב שאני מצד אחד סקרנית ומצד שני חוששת ממנו. ערב פליי לא מוכר, שלא דובר ואין עלייו כמעט מידע, משהו שמצאתי בפינה נידחת ברשת. וחרדה קלה נעה לה בחוסר נוחות בבטן... שדווקא בערב האחרון פתאום נגיע למקום פחות מוצלח. 

אבל וואוו כמה שאני עומדת להתבדות!!

בדרך חזרה שיחה כזו שדורשת ממני אומץ שאין בי... שיחה שאני משתפת במחשבות כמוסות שמסתובבות בתוכי ואני בטוחה שהן איומות ונוראיות ומעידות עליי דברים מזעזעים... וכל פעם מחדש אתה גורם לי להרגיש כל כך נראית, כל כך בטוחה... כל כך נורמלית דום... 

השיחה העמוקה הזו שהייתה לנו, גרמה לי למלא תהיות חדשות אבל בעיקר לאושר. שהצלחתי לשתף אותך דום. השיחות האלה איתך גורמות לי כל פעם מחדש להרגיש שיש לי מקום, שהרגשות שלי לגיטימיים, שאני בסדר דום...

מגיעים למלון, הפליי מוקדם ממש! כיאה לתחילת השבוע הברלינאי. מתארגנים זריז ויוצאים.. 

המונית עוצרת באיזור מרוחק, נטוש, נראה כמו שכונה מפוקפקת...

אוי ואבוי לי... איפה אנחנו?! 

מטפסים במדרגות בבניין מוזר... אבל אז... 

מרגע שנכנסנו היה ברור שאנחנו במקום הנכון, אולי המקום הכי נכון! 

המראה והבגדים של הנשים סביבי תפסו אותי לא מוכנה. אם הפליי הקודם היה יותר לבוש אלגנטי הרי שפה בדסמ הארד קור...

אני לא מצליחה להסתיר את החיוך שמתפשט על לחיי...

מרגישה כלבונת מצטיינת.

מרגישה שהגענו ב 5 ימים האלה לחורים נידחים, סקסיים ובדסמיים כמו שלא יכולתי אפילו לדמיין. חנויות שוות במיוחד, 2 מסיבות - אחת מוכרת השנייה מוטרפת, שונה ואחרת מכל מה שהכרתי, 2 מסיבות פליי ברלינאיות וקשירה במלון.. מה עוד כלבונת קטנה יכולה לבקש דום? לא חושבת שידעתי שאפשר להכיל כל כך הרבה אושר.

מעבר לאנשים היפים, בר קטן, אנשים יפים.. לא משהו שמעיד בכלל על מה מחכה לנו ממש מעבר לקיר. 

מרגע שנכנסנו לאיזור המשחקים של הפליי הנשימה שלי נעתקה! כמה מתקנים, אביזרים, חדרים, איזורים! לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי דום. אני מרגישה כמו ילדה שמתלהבת מכל המתקנים הגדולים והמפעימים!

ואז.... אחרי שכל ברלין לא הפסקתי לדבר על הכלבונת הזו שבי ולחפש לה מסיכה, הגענו לכלובים שבאיזור משחקים... ואתה?! אמרת לי פשוט להיכנס לכלוב... לרגע מסתכלת עליך בתדהמה.. לא ממש יודעת מה לעשות.. ואתה מאשר בהנהון... אני זוחלת לי פנימה בהיסוס... מתיישבת במבוכה... 

סגרת אחריי והנחת את התיק לחסום את הדלת!

לאט לאט עולה בי התרגשות. בהתחלה לא יודעת מה לעשות, אבל אז מוצאת תנוחה נוחה, ידיים לפני הגוף, ממש כמו כלבונת אמיתית, מניחה את הראש בתוך הסורגים ומחכה לך שתחזור. 

מביטה בסשן שיבארי שקורה ממש מולי.. הבנות שם שמות לב אליי ואחת מהן מציעה להבריח אותי החוצה בחיוך.... 

אתה חוזר ואני מזדקפת כשאני רואה אותך. משהו בי רוצה לנבוח אבל הסופר אגו הנוקשה הזה שלי לא מאפשר לי... אז אני רק מחייכת ומקשקשת בזנב שאין לי כשאתה מתיישב ליד ומידי פעם מציק לי דרך הסורג.. אני בעננים...

שתי נשים יפות באות ומדברות על החיוך שלי, רוצות לשחק איתי... הגבוהה מהשתיים שרוצה שאסתובב לבדוק אם יש לי זנב מביכה אותי קצת אבל החיוך שלך מרגיע אותי ואני ממשיכה לשחק איתן, חושפת את החזה לבקשתן לאחר הוראה ממך ... מדהים כמה הן פועלות בדיוק לפי הפרוטוקול... לא פנו אליי בכלל דום, רק לאחר שאתה אישרת...

אתה מוציא מהכלוב ואני כבר חצי בעננים, משהו שובב יוצא ממני... שובב ומובך בו בזמן כשהשנייה מציעה לשחק איתי ומלטפת אותי...

הן הולכות ואנחנו אחריהן יוצאים לשתות...

חוויה ראשונית, מעיפה, מרתקת... גורמת לי לחייך גם עכשיו כשאני נזכרת בה דום...

חוזרים לבר לדרינק, הלב שלי בעננים..

חוויה ראשונה בכלוב... 

חוויה ראשונית ומיוחדת שכזו שמעיפה אותי כל כך גבוה... 

והערב הזה... הוא רק התחיל... 

תודה דום 

יום ראשון...

שלושה ימים מאחורינו, שניים לפנינו. 

חנויות סגורות. אפשר להתחיל ביום רגוע...

קצת גשם, קצת שוק, קצת שוקולד איכותי בין דוכנים וטעימות...

ובעיקר, הרבה צחוק והרבה מאד בשר!!

הליכה פשוטה בשוק, כאילו אין כאן שום דבר מיוחד... אבל ההליכה איתך, התחושה הזו, היכולת להרגיש ככה בחוץ בפתוח. השיח, הצחוק, החוויה.. אין דרך להסביר את גודל הדבר הזה דום. את העוצמה, את העומק...

להיות שלך, עבורך, תחתיך, 24 שעות ביממה, זו חוויה עוצמתית שלא הכרתי... זה ממלא אותי, מספק, מעיף לגבהים חדשים.. זו חוויה שגורמת לי לחשוב על השנה וקצת האחרונות. על כל הקשר, על הבדסמ שלי שהתגלה לי בשנה וקצת האחרונות... על המקומות שמהם הגעתי, המקומות שמהם טיפסתי, בזכותך, בזכות הרצון להיות ראויה... מהרהרת על המשאלה בקשר מלא ויומיומי, פתוח ופומבי.... על הקושי שמציבים החיים לאורח החיים הזה... וכמה אני ברת מזל לחוות את הפתיחות הזו, את הפומביות הזו... גם אם זה רק לכמה ימים... 

חזרה למלון, מצב רוח "בוחקת" של עייפות, תשישות, בשר, צחוק אינסופי ואינספור מדרגות. כי למה לעלות במעלית כשאפשר לטפס עוד קצת מדרגות ולצאת בצד הלא נכון של הכיכר?! 😊

פעם ראשונה מאז שהגענו מנוחה... 

משתמשת בזמן כדי לכתוב, לאסוף, לסכם לעצמי את התחושות, המחשבות, הרגשות, האירועים, השיאים... אוספת כל פרט כדי לנצור הכל בתוכי....

אתה מתעורר.. אני כל כך אוהבת שאתה קם משינה טובה, נינוח ורגוע... 

יש לך תוכניות אחרות ואתה מחליט שנוותר על המסיבה הערב... 

הפומו שלי שבכל רגע אחר היה זועק, הוא כנוע ומסור בדיוק כמוני ברגע הזה.. "כן דום"... 

ואז אתה מספר לי מה התוכניות האחרות שלך... 

וכמה שאתה יודע מה יציף אותי ברגע באושר דום....

אוכל טעים שמגיע עד פתח החדר... 

מתארגנת בהתרגשות... 

מתכוננת...

פותחת את שק החבלים ומארגנת אותו..

אתה מראה לי איפה ואיך אתה רוצה אותי...

סטרפדו...

.

מרגע שהתלבשתי, משהו בשילוב של העיניים, הידיים שלך... הבגד גוף הזה, חדר המלון, כל מה שעברנו עד רגע זה והבחירה דווקא בסטרפדו, כל אלה ביחד יוצרים אצלי תחושת חושניות מתפרצת שאני מתקשה להסביר...מרגישה יפה יותר, סקסית ונחשקת יותר ברגע שהחבלים שלך עוטפים אותי דום.

הקשירה קצת אחרת וברגע הראשון יש בי בהלה מסוימת. מרגישה את היד נרדמת תוך שנייה לתוך הקשירה... נושמת לתוך זה. חבלים במקומות אחרים, הידיים נרדמות אבל אני בעולם משלי...לפתע כאב חד, אומרת לך ברוגע, אתה מזיז, מסדר, הכל רגוע, נינוח... מרגישה שביחד מצליחים לייצר כאן חוויה אחרת מפעמים קודמות. 

התהליך, הבשלות שלי והניסיון שלך בחבלים מאפשרים למשהו אחר לקרות. עם מילים בודדות, מדויקות. 

הולכות ונרדמות ואני מציינת שגם את הרגליים אני כבר לא מרגישה. מאפשרת לסייזה להרדים את כל הרגל בלי להפריע לך...

הכל עטוף, מוחזק, מרגישה את ההידוק... הראש לא מחובר לכלום... לא מרגישה חלק ניכר מהגוף.. וההתמסרות המוחלטת הזו לידייך.. מטריפה את כל החושים שלי... 

נטולת שליטה מוחלטת.. לא מרגישה את הגוף... 

בעבר לא הייתי יכולה להגיע למקומות כאלה... 

הפחד, המחשבות על "גדולה מידי", "כבדה מידי".. גרמו לזה שלא יכולתי לשחרר לגמרי.. 

אבל כאן ברגע הזה.. אני משחררת... סומכת שתמצא דרך להעביר ולשנות תנוחה גם כשכל גופי מתמוסס בין ידייך. 

אתה מקרב, וספק מסובב, ספק משעין.. בדרך כלשהי אתה מניח אותי על המזרון. שוכבת שם.. הראש בעננים... מסוחררת מאושר...הרגליים מתחילות לחזור לעצמן.

מרגישה הכי סקסית בעולם. הכי יפה שאפשר... 

מתכנסת לתוך מנח עובר..

נעים לי, נוח לי, עוטף לי, וכל זה כשאני כבר לא מרגישה כשאני מזיזה את היד... 

רוצה להישאר כך לנצח... 

אתה מזיז, מצלם, מלטף... ואז מגיע הרגע שבו אתה מתחיל להתיר. 

ההתרה היא עוד חלק מהותי בתהליך הקשירה עבורי... 

פעם בשלב הזה הייתי מתפתלת, מייללת, מתקשה להתאפק. אבל זה הרגיש אחרת, משהו בי שקט ודומם ובמקביל ההתרה שלך כל כך נקייה, חדה ומהירה יותר.. כך שהכל הופך לשקט ורגוע יותר בתוכי... 

אתה משחרר את הידיים ומניח אותם לצידי הגוף. דקירות איומות ונפלאות של דם שחוזר לזרום בחופשיות, מלטף את הראש ומראה תמונות מושלמות.. אפילו לי לשם שינוי אין ביקורת לעצמי...

להיות מונחת שם על רגליך, שעונה, מלוטפת, כשהדם חוזר לאיטו לזרום, שלמות...רגע טהור שכזה... רגע של שקט מוחלט בראש, בלב.. 

עוד אוכל

עוד חיבוק

עוד ליטוף

עוד המון צחוק... 

רגע לפני היום האחרון בברלין... 

תודה דום על עוד לילה מושלם...

לילה טוב דום S-o Ste ...

סוף סוף קמים לבוקר נטול תוכניות.. שבת..רוצים להספיק עוד כמה חנויות לפני ראשון...

אבל אנחנו גם זקוקים למנוחה...

הגוף כואב, אתה מציע לי להיכנס לאמבטיה בזמן שאתה נח. אני לוקחת את ההזמנה ונכנסת לאמבטיה מפנקת וארוכה. תוך כדי עוד יושבת עם מוזיקה שקטה ומסתכלת על עוד חנויות, להחליט איפה להשקיע את המאמצים שלנו...

הכל מתאחר לטובה...

קובעת עם חברה בשכונה מרוחקת ושנלך משם לחנות לא מוכרת וללא יותר מידי מידע אונליין.

קובעים ישר לצהריים, אוכלים את הפיצה המושלמת ביותר יחד עם שיחה חשופה עם החברה. אני משתפת לא מעט חברות וניליות, אבל הפעם, אתה פה בזמן שאני משתפת... משתף מהצד שלך במקביל.. התחושה של השחרור שוב ממלאת אותי. לשמוע אותך מדבר ומסביר את הבדסמ שלך.. יכולה להקשיב לך שעות דום...

והיכולת הזו שלך לסחוף פנימה...כותבת ומחייכת לי תוך כדי... (טוב נו כן וגם קצת מתחרמנת)

גשם קל.. הליכה קצרה... ואז... 

מגיעים לחנות בחצר מוזרה... איזור שכוח אל...

שכונה מרוחקת...

בתוך גינה של מה שנראה מבחוץ כבניין מגורים... אבל ברגע שנכנסים מגלים...

חנות עצומה.. מלאה כלים, משחקים, בגדים, אביזרים ומה לא....

נהנית מכל רגע שהעברנו שם דום. אני כל כך נהנית לראות אותך בוחן ומסתכל על כלים חדשים ולא מוכרים. רואה איך הגלגלים והיצירתיות רצים לך בראש כשאתה מקבל השראה.. כשאתה מדמיין את הכאב שיוצר הכלי שאתה מחזיק ברגע זה בידך...

להיות בובת הניסוי לכל כלי חדש שאתה לוקח ביד או בקול צחוק לנסות לברוח רחוק ולחזור עם אוזניים שמוטות וחיוך כנוע לקול פקודה שלך...

פשוט נהניתי מכל רגע. והשלל...אוחח כמה דברים חדשים, מלחיצים, מרגשים...

אתה יוצר שיח של יוצרי כלים עם בעל המקום ואיכשהו ברגע אתם הופכים לחברים.

מפה לשם הזמנה לפליי מקומי!

אני מתרגשת! זה יותר טוב מהמסיבה המתוכננת בכמה רמות.

והחברה? היא כבר זוממת להצטרף אלינו יחד עם בן זוגה בערב. כי ככה זה כשאתה מדבר בדסמ..אתה סוחף דום..

חוזרים כל הדרך למלון, עוצרים לאכול ארוחה אסייתית טובה וטעימה. למה כל האוכל פה טעים לי?!?

הפליי:

כשמגיעים, אני סוקרת בכניסה את החדר.

לרגע קצת נבוכה, מצטערת שלבשתי את אחת השמלות האהובות עליי, היפות והחשופות... אבל מזכירה לעצמי שאני שלך ואם אני לבושה ונראית טוב אז אתה שמח וזה הכי חשוב.. אז אני בכלל לא צד בעניין. ואם אתה חושב שאני נראית טוב אז מה אכפת לי בכלל מכל השאר.

נכנסים ומיד ברור שזה לא עוד פליי בינוני...

אנשים הארד קור...

נשלטות על הריצפה, על כריות ייעודיות.

באמת שאין לי מילים להסביר את עוצמת החוויה...

משהו טבעי..חסר מאמץ...

מתארגנים ואתה מתיישב בספה ורק אחרי שישבת והנחתי לפניך את האלכוהול מתיישבת על הברכיים לצידך. אתה מלטף, מחייך.. מאושרת להיות שם לרגליך...

להחזיק לך את הכוס כל פעם שאתה שותה... להיות מונחת שם בפרהסיה בין נשלטות אחרות.. 

לרגליך...

מטפסים למעלה ואתה מפתיע אותי, אומנם שמתי את החבלים בתיק אבל לא חשבתי שבאמת נשתמש בהם. אולי בקטנה, בטח לא סשן פומבי מלא בפעם הראשונה עם חבלים!!!

טיקיי שמתיישב מדויק. הראש כבר נשמט..

אתה קושר אותי לקורה עליונה... אתה מתחיל פוטומומו ואני נלחצת, לא בטוחה שאשרוד תלייה מלאה. אבל במקום אתה יוצר קונדישן.. להישען על הטיקיי או על הרגל שמתחילה לשרוף... אתה לא נותן לי להישען קדימה, רק אנכית... אני מתחילה לייבב ואתה מחייך.. ואני רואה אותך מחייך ולא יכולה שלא לחייך ולהמשיך לייבב בו בזמן... בשלב מסוים אני נשברת ונשענת בכל זאת קדימה אבל אתה לא מניח....

אחרי מה שמרגיש כמו נצח אני מתחננת שתיתן לי את הרגל שלי חזרה... אתה צוחק ומתחיל להתיר.

חיבוק רגל ארוך.. כשאני מתרוממת אני מגלה שהחברה שלי הגיעה עם בן זוגה והם הסתכלו עלינו, לא יודעת ממתי... חוויה מוזרה ומרחפת שכזו... 

מצד אחד אני בספייס, אני הכי נוכחת, הכי צמודה לרגליך.. מצד שני חברה שמעולם לא חוותה את העולם או אותי באופן הזה!

אבל המוח משוחרר ואין מבחינתי דרך חזרה...

יושבים, שותים, אני שוב לרגליך..

אתה קושר ראש וידיים במתקן העינויים החדש ומעיף אותי דום! שילוב של הגבלת תנועה, חוסר אונים וכל כך הרבה צחוק.. אני אוהבת לעשות שטויות יצירתיות, ילדותיות כאלה, לראות אותך צוחק מחלקים שלרוב אני לא ארשה שייצאו...

מסתכלים מסביב ואני מרגישה שמחה וגאווה שאני שלך דום... החל מהלבוש, דרך ההתנהגות וגם ברוח בשטות שבתוך הגבלת התנועה.

אף פעם לא הרגשתי ככה דום...

עפתי דום! ככה ... רק מעצם נוכחותך.. תחת עיניך, ידייך.. צמודה לרגליך.

שיח, צחוק, דרינק.. הרגעה מהסשן הקודם ועולים חזרה. בטוחה שאין סיכוי שאשרוד אחרי אתמול. ואתה הבאת את כל הכלים החדשים דום! מודה שהיה בי רגע שפחדתי לאכזב...

אבל המציאות הייתה רחוקה.

בדקות הראשונות כבר טיפסתי לספייס משוגע.

סופגת הרבה יותר מכל מה שחשבתי.

הכלים החדשים זדוניים! כואבים, שונים...

נוראיים ומטריפים!

אחד מהם מוציא ממני פעם ראשונה קללה עסיסית ואתה צוחק.

אבל היה עוד משהו בסשן הזה שהעיף אותי.

לא יודעת אם זה היה רק מהכיוון שלי או גם שלך דום.

הייתה דממה.

שקט מוחלט.

שמעו כל התנשפות, כל ניואנס בקול, כל מילה, כל עיוות קול, כל נשימה עמוקה..

בתחושה שלי הייתי שקופה במובן שבו אפשר היה לראות אותי דרכי...

אין להסתתר במוזיקה, ברעש של מסיבה...

הרגשתי שאתה יכול לשמוע גם קולות שבוקעים ממני שבד"כ לא תשמע...

הרגשתי כל כך חשופה דום... וזה הוביל לחוויה עוד יותר עוצמתית ומטריפה.

אחרי שסיימת לבחון את כל הכלים והעוצמות רק עלו ועלו, שתי מכות חזקות במיוחד שחררו את נהר הדמעות.. ולסיום סיומת משיכה מחרמת במיוחד מהשיער כל הדרך עד הכסא בו אני קורסת תחתיך לאיסוף מושלם.

שאלת אותי אם הדיבורים של החברה ואחרים לא הפריעו.. לא יודעת איך להסביר דום שהחל מ 2 דק לתוך הסשן לא היה עולם פרט אליך.

חוזרת, ספייס עמוק, כזה שלוקח לו זמן להתפוגג... מהסשן, מהחוויה, מהנוכחות במקום הזה אחרי מהמסיבה המטורפת של אתמול.

מרגישה שהחוויות לא מפסיקות להיערם..

חוזרים מוקדם לשם שינוי...

קונים כמה דברים בדרך.. 

ישיבה, דרינק, צחוק... 

רגעים כל כך מיוחדים דום... 

עוד יום נגמר.. 

ואני כבר מבינה שאני לא רוצה שהטיול הזה יסתיים לעולם דום

בוקר כזה של שישי, איכשהו יצא שבלי לדעת סידרתי לנו קצת מרתון בימים הראשונים של הנסיעה. 

ההתלהבות מהחנויות אתמול ואז ישר למועדון והיום... בוקר של סיור...

ונילי... 

אבל כל דבר איתך הוא שליטה, הוא היררכי ואני חושבת שהנסיעה הזאת החדירה את זה לעצמותיי אפילו יותר אם זה אפשרי.... 

מתארגנים בעייפות, מאחרים...

ישראלים..

מובכת.. 

יום שלם של הליכה בקרב ישראלים לא מוכרים, ובכל זאת.. בנוכחותך.. אני מרגישה כל כך קטנה.. 

מרשה לעצמי לפעול בהתאם... לא מסתירה, לא מנסה לכסות.. מרשה לעצמי פשוט להיות...

המדריך שואל ואנחנו צוחקים..

אתה מנדב לו את המידע בפרטיות, ברגע הראשון המבוכה עולה בי, ברגע השני.. לא אכפת לי...

כל כך נהנית להיות שלך בפומבי, בחוץ, מול כל העולם... 

פשוט להיות, בלי לכסות, בלי להסתיר, בלי להתנצל...

שזה קצת מצחיק כי ביום יום אני לא באמת מסתירה כלום... 

אבל משהו ברחוק הזה מרגיש חופשי יותר, אחר יותר... בחוץ יותר... בלי שקורה שום דבר מיוחד, משהו בהיררכיה עבורי ובאופן שבו היא מתממשת מרגיש מאפשר יותר... 

הסיור ארוך ואנחנו דיי מותשים, אבל מרוצים.. המדריך חמוד ואיכשהו יוצא שאני מספרת לו על ליינים, חנויות ומקומות ממש מתחת לאף שלו... ארוחה טעימה ועוד הליכה והליכה והליכה.... 

מגיעים למלון, אין זמן כמעט לנוח... 

ה – מסיבה!!! 

מסיבת בדסמ שנייה.. לא מוכרת...הליין הזה! כמה טירחה, כמה בירוקרטיה ובירורים! עד הרגע האחרון לא הייתי בטוחה אם יהיה שווה את זה דום! רק רציתי למצוא לפחות מסיבה אחת ממש טובה! ואני מרגישה שזה היה פשוט... מושלם... הרבה ומעבר לכל מה שדמיינתי ושיערתי בליבי. 

הכניסה הייתה מעלת חרדה, היה שלב שהייתי בטוחה שזה לא עומד לקרות, אבל מהרגע הראשון אחרי הכניסה, מלא פרצופים יפים, בגדים מושלמים, השקעה אינסופית. 

כל כך התלבטתי אם להעיז ללבוש את הבגדים החדשים! הם כל כך חשופים ... ואני? עם כמה שהתלהבתי מהם בחנות, אני אף פעם לא הלכתי עד כדי כך חשוף! אבל כמה שמחתי שעודדת אותי להעיז דום. הרגשה כמעט טבעית. אין שום דבר מוזר בהליכה עם חזה ותחת חשופים לגמרי. לא שם... שם הרגשתי לגמרי בבית. הרגשתי חלק.... כי כולם היו מושקעים, לבושים.. בדסמ בכל נשימה!! 

מלא חללים ומרחבים, לריקוד, לדיבור, למשחק... חדר משחקים כל כך עצום ומלא אנשים. ויחד עם זאת לכל אחד הספייס שלו, המרחב המדויק. קשה לי להסביר במילים כמה התפעמתי שאני שם, ושאני לא מרגישה זרה אלא פשוט חלק.

שותים, רוקדים, הולכים לאיזור המשחקים. חוזרים לרקוד...

לרגע אתה מחפש משהו בארנק ואני לא מבינה, בטוחה שאתה רוצה שאני אלך לקנות לך משהו.. אבל לא!!!

אתה מוציא משהו.. מסמן לי להרים את הראש למעלה ואני מבצעת בהתרגשות.. לא יודעת למה לחכות... מניח על החזה החשוף שלי פיסת נייר ומשפשף עם מים! מתרגשת דום! קוראת מה כתוב כשאתה מסיים להסיר את הנייר ומרגישה כמו ילדה שקיבלה כוכב מדבקה בגן! מקפצת בהתלהבות מ daddy's little slut שהדבקת עליי, מאושרת וגאה...

שותים, מתפעמים מהאנשים סביבנו, רוקדים קצת עד שאתה מחליט שהולכים לאיזור המשחקים. אני מסתובבת עם תיק קטן יחסית עליי ובו כל הכלים שהבאת איתך. אתה בוחר את אחד המכשירים בחדר, ואנחנו מחכים שיתפנה. אני מסתכלת לכל הצדדים בהתלהבות והתרגשות. אף פעם לא ראיתי דבר כזה.. האורות, האווירה, האנשים.. 

האיזור מתפנה.. 

אנשים סביבנו.

זה לא כמו שאני רגילה... 

האיזור של המסיבה והמשחקים מופרד. אבל גם כאן מלא אנשים. צופים, משחקים, משחקים וצופים, צופים ומשחקים. האווירה מחשמלת.

אתה ממקם אותי לפי ראות עיניך ומתחיל את הסשן.. חימום כייפי... הכאב הולך ועולה. 

האווירה מעיפה אותי... תוך כמה דקות אני מתחילה לרחף...

חם.

אתה מרים את הרף עוד ועוד ועוד... דמעות קטנות מתחילות להשתחרר אבל נעצרות, שוב ושוב ושוב... ברגע מסוים אני מרימה מעט את הראש ומחפשת אותך.. מסתכלת עליך...

החולצה שקנית עם הודי כזה שחור... הרמת אותו והוא מכסה את ראשך.... אתה נראה קצת כמו מלאך המוות, השטן האהוב עליי שמחייך אליי חיוך של אמצע סשן, של טרנס, של בתוך החוויה... מרחפת ומקווה שגם אתה דום... איזו בועת ריחוף מנותקת ומשותפת... 

עוד ספנק ועוד אחד... ואתה מחבר את המגיק... והוא מחרפן אותי.. אתה פוקד ואני גומרת ...המגיק לא מרפה כשאני גומרת לפקודתך שוב ושוב... זה כואב, זה מציף, המגע של המגיק כבר מחרפן אותי ואני מתחננת דום...

אתה חוזר לאימפקט והמעגל נמשך..

אימפקט ומגיק..

רגע של עצירה להשפרצה...

מחזיר אותי לתנוחה ושוב אימפקט...

לא יודעת כמה זמן...

הכל מרגיש לי שקרה ברגע...

אתה שואל אם לעצור, אני בוכה ואז מחייכת ומנערת את הראש... אני רעבה... ונראה לי שגם אתה... ממשיכים עוד ועוד ועוד... מחול מוזר שכזה... כאב מדויק כזה שמעיף אותי כל פעם עוד קצת למעלה... 

שתי מכות חזקות ומדוייקות, אחת לכל צד, שוברות אותי סופית!

ואני פתאום קולטת, שזה בעצם הסשן הראשון שלנו אי פעם שאני אומרת דיי, שאני באמת נשברת מבפנים ומתחננת, מבקשת לעצור. שאני יודעת שהגעתי לרף שלי.. זה מעולם לא קרה.. תמיד אתה המבוגר האחראי שעוצר לפני שאני אהיה במצב של נזק לעצמי... 

אתה אוסף אותי לחיבוק ארוך. מלטף...

אני נותת לבכי לשטוף אותי ואת האיפור שעוד נותר...

דרינק...

חיוך שלא הכרתי כמוהו מרוח מאוזן לאוזן... לא מצליחה להוריד אותו לרגע...

הולכים לרקוד.. רוקדת מולך עם המניפה הגדולה ודואגת כל הזמן להיות מולך, לנפנף חזק לעשות לך רוח, לעשות שיהיה לך הכי נעים שאפשר... המוח מנותק ונוכח בו בזמן...

החושך, האור המתחלף, הכאב בכל תנועה, החשיפה הפיזית, התעוזה לעצור, הנפנוף האינסופי ... הכל ביחד מעיפים אותי, אני מרחפת במחוזות לא מוכרים...

אחרי זמן מה אתה מציע שנתקפל... אני תוהה מה השעה וקולטת כמה זמן עבר... מרגיש לי כאילו עברו שעה אולי שעתיים כשבעצם היינו שם שעות! 

 שעות של שכרון חושים! של כניסה ליקום מקביל... סשן ארוך שלפני שנה לא הייתי חושבת שאוכל בכלל להיות חלק ממנו... אני מרגישה שאני צועדת על ובתוך ענן... תחושת אופוריה שעוטפת כל חלק בתודעתי... 

חוזרים למלון ואני בוחנת את עצמי במראה, את המדבקה, את הביגוד, את הסימנים המושלמים שהשארת עליי.. החיוך עוד מרוח וכך גם כל האיפור...

עוד תמונה, שתיים למזכרת...

חיבוק ארוך והוקרת תודה ענקית על יום מושלם תחתיך...

לילה טוב דום שלי...

#יומן_מסע_ברלין

הקדמה, הכנות ויום ראשון בברלין:

להגיע לברלין בכלל הייתה חוויה שציפיתי לה והייתי חרדה ממנה בו בזמן.

5 ימים מלאים יחד.

החוסר בטחון פמפם.

מה אם תגלה שאני בעצם לא טובה מספיק?

מה אם אצטרך את הזמן שלי לעצמי?

מה אם לא אצליח להיות שירותית .. בשבילך.. עבורך... 24 שעות ביממה 5 ימים מלאים?

מה אם....

מהרגע הראשון... אני מתבדה.

מהרגע הראשון הרגשתי שזה הכי טבעי, הכי קל, הכי פשוט.

לפני הנסיעה היה מסע של כמעט חצי שנה של הכנות. 

למצוא את הטוב ביותר. 

את חנויות הגברים הכי שוות. 

את המועדונים והמסיבות הכי טובים. 

הכל הכל כדי שתרגיש שהיה שווה לחכות לזה דום. 

כל ההשקעה רק כדי לדעת שקיבלת את הכי טוב שאפשר מהטיסה הזו. 

השבוע של ההתארגנות היה מותח עבורי, לו"ז שמשתנה בלי הפסקה, אריזה ברגע האחרון כי.. אני...  

והנה אנחנו בשדה.. 

הכל עובר חלק, עולים לטיסה. 

אני לא ישנה בטיסות, אבל אתה לוקח את היד שלי ושם מתחת לשלך כדי שיהיה קצת יותר נוח. ואני מתמוגגת לי מתחתיך... פתאום הלחץ נגמר... נושמת..

לאורך הטיסה אני לא מפסיקה לחשוב שהיה יכול להיות הכי נוח לשבת על הריצפה ולהניח ראש על הרגל שלך, או לשבת בין הרגליים שלך... אבל מטוס וזה... אז אני נשארת במקום.. רוב הזמן 😊 

נוחתים .. ישר למלון.. אפילו החדר שלנו מוכן 3 שעות לפני הצ'ק אין המקובל.. כמובן ששלחתי גם להם מייל ולשמחתי נענו לבקשתי... כל הזמן מנסה לחשוב על כל הפרטים הקטנים שיעשו את הנסיעה הזו כמה שיותר נעימה וטובה... 

עייפים מהטיסה, ישר למסע קניות אחר הבגד המושלם למסיבה עבורך... 

חנות ועוד חנות, בכל מקום הופכים את המוכרים לחברים....

כל כך כייף לי לשוטט איתך, גם בתוך העייפות הקיצונית הזו... אני כמעט שוכחת שלא ישנתי כבר כמעט 48 שעות.... 

מוצאים לך סט שמרגיש לי מושלם ואני כל כך מאושרת להיות שם כשאתה מוצא דברים שאתה אוהב דום... מרגישה שהלב שלי פשוט מתרחב בכל רגע....להיות עסוקה בך ככה בגלוי, להיות בחנויות האלה .... הלב חוגג.. 

מסיכות הכלבלבים מדברות אליי, אתה מדרבן אותי למדוד מסיכת כלבלב מושלמת.

הכל מחרמן, הכל מרתק, הכל כייפי.

אני עדיין לא מרגישה מספיק שלמה לקנות.. אבל עוד צעד קטן...

מגיעים לחנות היחידה שחיכיתי לה עבור עצמי בכל החנויות שמצאתי לנו... לייטקס.

חיכיתי וחששתי ממנה.. חששתי להראות מגוחכת, חששתי שלא אמצע שום דבר שמתאים.

אבל מהרגע הראשון שבו החומר הזה נגע בגוף שלי רציתי רק להמשיך, למדוד, לחיות בתוכו... תחושה של חרמנות מתפרצת, הרגשתי סקסית כמעט בכל מה שלבשתי דום... אפילו מה שפחות החמיא, עדיין הרגיש סקסי בטירוף! כאילו חיבוק אינסופי, צמוד ואוסף... מחזיק הכל במקום. פשוט חוויה משוגעת! 

וכל זה קורה כשאתה יושב, מסתכל, מסדר, מאיר, מחווה... ואני?! בעננים... מרגישה כל כך ברת מזל שיכולתי לעבור את החוויה הזו תחת עיניך.. והעוצמה בלעבור ממצב של לחשוב שלא אמצא מה ללבוש למצב של להשאיר כל כך הרבה פריטים שהתאימו מאחור! שממש הייתי צריכה לבחור מה לקחת! כי היו כל כך הרבה דברים טובים, מחמיאים, סקסיים... יצאתי בשמיים... 

אוכל מהיר, מקלחת ויוצאים.

ומשם ... הקיטקט המפורסם.

נכנסים בקלות רבה יותר משחשבתי... 

לא בטוחה מה חושבת על המקום. הקהל צעיר יחסית. משהו קינקי באוויר... 

חצי שעה לתוך הערב, סשן אימפקט קטנטן מולנו. אתה יושב אני רוקדת מולך. נהנית מהשחרור, מגלי העייפות והתשישות, מאושרת להיות פה, איתך, מולך, תחתיך... 

מתיישבת לרגליך, מתחככת בך, מתלטפת.. מנשקת את רגליך...

נהנית מהקירבה.. מהשוני.. מעצם כך שאנחנו סופסוף כאן!

אתה מרים אותי מהריצפה ואני נשענת קדימה כשאתה מפליק קלות, משחק קצת בעדינות (יחסית)...מעמיד, משעין... משחק שנע בין עדינות לקשיחות... ואני מתמוגגת... 

אתה שולח להביא את התיק...

אתה בוחר ספוט, עולים למעלה...

סשן אימפקט שאני בקושי שורדת...

העייפות עושה את שלה...אני מותשת, הגוף מותש. 

כל מכה שנוחתת על הגוף מאיימת לפרק אותי לתחושתי... 

נשענת קדימה על המרפסת שמעל רחבת הריקודים. מנסה להתמכר למוזיקה.. אבל לא משנה כמה אני מנסה... אני פשוט תשושה... 

נופלת מהרגליים וקמה, שוב ושוב.

סשן קצר, מרגישה שאני לא מצליחה להכיל את הכאב... הכל כואב ועוצמתי יותר.. 

אתה רואה אותי, אתה יודע אותי... לפעמים זה מרגיש שאתה קורא את המחשבות שלי לפני שאני מבינה אותן... אתה מטיח מכה ואני מסתובבת אלייך חצי בדמעות חצי צוחקת... סוג של בוחקת עדין שכזה... ואתה מחייך אליי... מסמן לי להסתובב ואני חוזרת למקום... אבל אתה לא ממשיך...

אתה מעביר עליי אצבעות שמקמרות אותי... 

ואז.. שנייה לפני שאתה מחדיר אצבעות .. אתה מזיז אותי מהמעקה לספה...

"שאנשים לא יחשבו שיורד גשם במועדון..." אתה אומר בחיוך ואני צוחקת...

אתה מחדיר אצבעות ותוך שניות בודדות זרם יוצא מתוכי... ושוב ושוב ושוב. לא יודעת כמה פעמים...

ושוב מוצאת את עצמי מעבירה מבט מהשלולית העצומה שתחתיי אלייך ובחזרה, מתקשה להבין, להכיל, לקלוט את הסיטואציה...

קהל קטן וסקרן התקבץ סביבנו.... 

מחייכת אליך... התגעגעתי אליך דום...

נוחתת לתוך חיבוק מושלם שלך...

וככה מתחילה לה התעופה שהולכת להימשך 5 ימים רצופים.... חוזרים למלון, מותשים... 

אני מאושרת.. 

הולכים לישון מעט מידי לפני הבוקר הבא.... כי שוב, מה לי ולתכנון זמנים הגיוני, אז קצת סידרתי לנו מרתון ליומיים הראשונים... קטן עלינו דום 😊 

הולכת לישון בחיוך כזה שמרוח על פניי גם עכשיו כשאני כותבת... 

סוף יום ראשון.

תודה דום על תחילתו של מסע משוגע תחתיך דום 

חבלים... 

החבלים שלך... 

שקט שאין מספיק מילים כדי להסביר את העוצמה שלו. 

בחיים האישיים שלי אני עוברת כל כך הרבה כרגע, הכל מרגיש כאוטי. העזיבה של ביהח רגע לפני המלחמה אחרי 6 שנים, הצורך בשירות הציבורי, הכניסה למרפאה חדשה. 

הכאוס מורגש וגם הדורשנות. 

המקום החדש הוא הכל רק לא בית. 

וככה ימים של סערות והסתגלות עוברים עליי שם בחוץ, והיציבות תחתיך היא המקום הבטוח, הבית שנותר איתן דום. 

-------------------

מגיעים לסטודיו, המון אנשים יפים, חיבוקים, חיוכים. אבל הרגע הזה שהחבל מתחיל לעטוף. אתה עושה ריתמה הדוקה, מכניס לפוזיציה יד ועוד יד, החבל מתהדק על הגוף, הנשימה נעשית שטוחה. זה כל כך מורגש איך מרגע לרגע העולם, האנשים, הכל נעלם... המחשבות משתתקות. 

מכופף, מכניע את הגוף, קושר.. כל כוחי מרוכז במטרה אחת, לא ליפול קדימה.. אין מקום לרעש מבחוץ והשקט שעוטף.. מרגיע.. מלטף... 

שחרור, חיבוק, קצת דמעות... 

משהו בתקופה הזו מתקשה להשתחרר לגמרי.. נשאר תקוע עמוק בפנים...

------------------

קשירה בבית.. 

מגיעה אליך אחרי יום סוער במיוחד. רוצה לעזוב את העבודה, המצב בלתי נסבל יותר... מגיעה מהורהרת ומכונסת.. מתקשה כבר להכיל את המצב...

מארגנת את המרחב... 

המזרונים במקום, החבלים במקום, אני עושה חימום, אתה צופה בשיעורים, מתכנן... שקט כזה שלפני... 

יש משהו כל כך נעים באינטימיות הזו... 

סייזה, אתה מחבק אותי מאחור ואני נמרחת כמו חמאה אל בין ידייך... 

אחד הדברים האהובים עליי בקשירה הם החיבוקים האלה, לפני, אחרי ותוך כדי.. בכל מעבר חבל... 

הטיקיי מתיישב בצורה מדויקת, נוח לי ואפילו הסייזה השתפרה מספיק כדי שאשרוד את כל הקשירה. אתה מרים מהטיקיי, ואני כבר חצי מנותקת...

מסובב מתחיל לקשור רגליים, כואב נעים שכזה... משחק עם החבלים ומשנה את מנח הגוף. הגב מתקמר בחוסר נוחות מושלם. 

אתה קושר את מה שאני הכי שונאת.. את האצבע. זה כואב, זה מציק, זה מושלם ובלתי נסבל בו בזמן... 

רגעי צחוק כשאני מנסה להתמודד עם הכאב.. 

הגמישות באה לעזרתי ואיכשהו אני זזה מספיק שהאצבע משתחררת.. אז אתה כמובן עושה את הדבר היחיד שאפשר... לוקח ממני את יכולת התנועה ומצמיד גב לרגליים.... האוויר מצטמצם שוב... 

ולרגע...

המחשבות בורחות.. החבלים האלה שלך... מכריחים אותי לנשום לאט, לנשום רגוע... להתרכז רק בזה כדי לאפשר לגוף להשתחרר בתוך החבל... להתנתק מהיום יום, להשאיר הכל בחוץ, להיות בכאן ועכשיו, קשורה בחבלים.. 

מכווצת וקטנה מולך... 

אין אף תחושה בעולם טובה יותר מהרגעים האלה דום. 

אין אף רגע שמאפשר לי ניתוק מוחלט מהרעש שבחוץ. 

תודה על כל רגע דום

תודה על כל קשירה

תודה על כל נשימה הדוקה

תודה שאני שלך דום

חושבת על השבוע שחלף ועל הפערים..
כמה רגשות אפשר להרגיש בשבוע ימים?
כמה שינויים דרמטיים?
למעלה, למטה.. וחזרה.. שוב ושוב...

בראשון צפו בי בתחושות קשות..
חוסר הבטחון שלי שוב הציף, ותחושות חדשות, שונות חדרו לתודעה...
תחושות קשות שאני בזה ומתאבת..
תחושות שחשתי בושה להרגיש, בושה שהן בכלל חלק מהעולם שלי..
בושה כל כך גדולה שלא הצלחתי לבטא אותן במילים.

4 ימים של התקפי חרדה בלתי פוסקים בעודי מנסה למצוא דרך להתמודד לבד עם תחושות מורכבות לי שמורידות אותי מטה...
4 ימים שאני מספרת לעצמי אינסוף תסריטים רעים...
וככה ברגע של שבירה, אני מעיזה סוף סוף להוציא את כל המחשבות האלה החוצה...
ושם מגיע רגע של שחרור..
כאילו בעצם כך שאני מצליחה לבטא מולך במילים את מה שאני שומרת עמוק בתוכי יש ריפוי.

משוועת לראות אותך ונופלת לרגליך...
זה מדהים אותי כמה שלמה אני מרגישה ברגע שאני נמצאת לרגליך...
שקט כזה שמתפשט ואומר שהכל בסדר... שם הכל פשוט וברור...
סידור, ניקיון, ארוחה טובה.. משתמש בי בכל הדרכים שמרטיטות אותי כמו שרק אתה יודע.
והראש שלי כבר בעננים... שקט מוחלט...
כאילו 4 ימים של חוסר נשימה מעולם לא קרו...

ספא יפני.. ברגע הראשון קצת מוזר, אבל אז סייזה, נאדו, קצת צחוק פנימי והכל מרגיש כל כך טבעי.. סוף סוף אתה מקבל מסאג' דום! אני מאושרת שזה קורה..
והאמבט המושלם הזה...
המגע הזה שלך שברגע אחד משתיק את הראש ומעורר בי הכל...
מתמסרת לידיים שלך... התנועה בתוך המים מהפנטת אותי...
לא בטוחה שיכולתי להסביר לך במילים באותו רגע את עוצמת החוויה...

(סדנאת חבלים וסופש)

שישי...
סדנת קשירה ראשונה..
אני מתרגשת כל כך...
כמעט מתחילה לרקד מרוב התרגשות.
אתה קושר טיקיי שמרגיש מושלם והבטחון שלי גובר מעט.
רואה את התרגיל, הלב שלי מתחיל לפעום מהר...חימום ארוך ומושקע..
אבל אני חוששת ומשהו לא מסתדר ואני מבקשת לעצור וחווה רגע של משבר...
אתה חושב שאני מתוסכלת מעצמי, אבל בעצם אני רק חושבת על ההשקעה שלך ואני לא רוצה לתסכל אותך. אני מתבאסת על הכתף שלי שלא משתפת פעולה ובוכה דמעות של כאב ואכזבה מעצמי.

אתה מרגיע, נותן מענה, נוסח בי בטחון.
תרגיל חדש ומהתחלה...
הכל מרגיש שונה...
הכל מתלבש בדיוק במקום.
יש רגעים של כאב אבל הם אחרים וחולפים...
במה שמרגיש לי כמו כמה רגעים בודדים, אני על הרגליים עם טיקיי קשור היטב, מרגישה טוב.. רגועה...
אתה ממשיך, עוטף וקושר...
נשימה עמוקה ובתוך שנייה אני באוויר...
רגע שתמיד מעלה בי קושי וחרדה, אבל משהו אחר קורה כאן....

היכולת המתפתחת לתקשר מולך באופן פתוח ומדויק...
הבטחון שיש לי בחבלים, בך, בי.. פתאום הכל מתחבר יחד...
גב מוטה הצידה...
טורז'ן סוף סוף...

רגע מושלם שכזה...
נירוונה קטנה...
תחושות של עיטוף, נוחות מוזרה...
והגוף מתחיל לרטוט קצת עד שהכתף מתעוררת..

הפעם אני לא מתאכזבת.. אני אומרת שמתחיל לכאוב..
באיטיות נעימה אני מוצאת את עצמי ברצפה, לרגליך...
אתה מחבק ומלטף...
אני נושמת לתוך הרגע הזה..
עד לרגע שאני נזכרת ומזכירה שהרגליים עדיין קשורות..
הצחוק ברגע הזה.. זה היה סיום מדויק ומושלם לתרגיל הזה...

גם כשהבנת שאני בקצה ושאי אפשר תרגיל נוסף.. ברגע הראשון אכזבה, ברגע השני הוקרה... שמחה שנשארנו וסיימנו בטוב דום, בהצלחה הגדולה הזו...
בדיעבד כל כך שמחה ללמוד ממך גם גבולות..
שזה בסדר לבדוק את גבולות הגוף ולעצור במקום להיפצע, במקום לצאת עם טעם רע.. לעצור בטוב ולהסתפק ביש, בטוב...

וכל הסופש המושלם שבא אחריו...
הערב שהמשיך עם חברים... על כל המורכבויות שלו... על השיח הפתוח..
על היכולת ללמוד להגיד..
על היכולת לנהוג עבורך ... כל כך נהניתי להיות נהגת כלבונת בוס דום.

לקום איתך בשבת בבוקר...
להיות לשימושך בבוקר כשאתה רק קם..
הרגע הזה שאתה מסיר את השמיכה ואני יכולה להתחפר למקום שלי על הירך שלך...
ליטופים רגע לפני...
לענג אותך..
זה השיא של השבת עבורי, בכל שבת שאני איתך דום...

חוזרת הביתה.. תחושות של בטחון, סיפוק, הצלחה... איך חזרתי הביתה בשבת שעברה ואיך אני חוזרת עכשיו... כמעט בלתי נתפס...
הפער בתקשורת, גם ברגעים שלא נעימים לי...
בהתמסרות ותקשורת פתוחה וכנה שפשוט אומרת, גם כשהמילים מסורבלות וחונקות אותי מבפנים בדרך החוצה...
יש שקט כזה שאני זוכה בו אחרי הליטוף שלך...
יש שקט שאני עדיין מסתגלת אליו בשחרור מוחלט לידייך...

(שבוע חדש)

ובראשון, אתה בא אליי...
לקשור חברה סקרנית שלי...
וכבר כתבתי לך שהייתי בטוחה שאחרי הסופש לא יהיו עוד קשירות שלנו.
אבל הזכות הזו לארח אותך.. לחשוף חברה טובה לקשר איתך... לחבלים..
להיות לידך בזמן קשירה אינטימית בבית...
מרגישה פשוט אושר שזה מסתייע בכלל, שתבוא אליי...
דואגת לארגן ולסדר דברים אחרונים לפני שתבוא..
אני תמיד כל כך מתרגשת לפני שאתה בא אליי דום...
אתה מגיע ולא מוותר ולפני שהיא באה אנחנו מתרגלים חבלים, תרגיל שכמעט נגמר בספייס אבל לך יש תוכניות משלך... ספנק אחד ישיר מחזיר אותי למציאות ומשחק החבלים המושלם הזה שלך שממלא אותי בצחוק ומוציא ממני את הילדה הקטנה והשטותית שיוצאת רק מולך דום...

וכן, זה לא רק קל...
בעודך קושר אותה, רזונת, עדינה, גמישה..
עולה בי חוסר בטחון...
עולה בי תהייה, מה אם יהיה לך כל כך הרבה יותר קל שתרצה להחליף אותי...
אני נושמת לתוך זה.. מבטים מתחלפים תוך כדי..
ליטוף ארוך בזמן שהיא קשורה...
החיוך החם הזה שלך שעוטף אותי, הרגל האיתנה שלך שהפכה לבית..
בסוף אני גם מצליחה להגיד משהו, אתה עונה, מחבק..
החרדה נרגעת...
אני יודעת שהמקום שלי בטוח תחתיך דום...

כל כך הרבה שינויים קרו בשנה הזו...
כל כך הרבה רגשות, כל כך הרבה תנועות, כל כך הרבה חוויות...
אתה מלמד אותי כל כך הרבה, לפעמים בכוונה, לפעמים בלי משים..
מלמד אותי בטחון, תקשורת... מלמד אותי גמישות...
הדברים דינמיים, זזים, משתנים...

תודה דום על כל יום, כל רגע, על הלמידה האינסופית..
תודה שאתה מאפשר לי את ההתפתחות האיטית עד כאב הזו...
תודה על כל חוויה, תודה על כל ליטוף, על כל חיבוק, על כל רגע של הכלה...

תודה שאני שלך דום 🐶❤️🙏🏻
כלבונת