El alma mia

את היומולדת פתחתי כמובן בחבליו... 

מקום שהפך לשקט שלי בחודשים האחרונים.. 

מגיעה כרגיל עם התרגשות וציפייה... 

שיחה ארוכה, חימום עמוק ... 

מסיימת וממתינה... עומדת בשתיקה, בשקיקה, כשהוא לא מחווה איפה להתמקם.. הוא מתקרב ואני לא מצליחה להסתיר חיוך שמתפשט, ספק מבוכה ספק ציפייה...

לקירבה, לנוכחות...

הנשימות שלו מטריפות אותי, האם הוא יודע מה הוא מחולל בי?

ספק חיבוק ספק העברת חבל.. צמרמורת שמתפשטת...

הוא מוביל אותי בנוכחות האיתנה שלו למיקום המדויק ומתחיל לפסל אותי בחבליו... 

כל נשימה, כל נהמה.. מוציאה ממני עולם... 

אנרגיה ייחודית כזו ששמורה לו בעולמי... 

אנרגיה שמאפשרת לי להתכנס לנוכחות המדויקת שלי כאן, ברגע הזה, מולו..

אנרגיה חייתית ועוטפת... 

הוא מפסל, מסיים, בוחן... מצלם... ואני משייטת לי בין עננים, בין פיסול כזה ואחר... מרגישה הכי רגועה ושלווה, הכי יפה, בין חבליו...

גם כשהוא מעוות, קושר, מרים, מועך... 

הנוכחות, המבט, המילים, התנועה בין קשיחות ורוך... 

קשירה ארוכה ומורכבת שעוד לא חוויתי בחיי.. 

ואני מאושרת מכל רגע, מכל כאב, מכל תנוחה שהוא מעביר את הגוף שלי דרכה... כל מגע, כל עיטוף... 

התרה איטית שמובילה אותי לריצפה, הגוף כולו רדום והראש עדיין מרחף... 

שיח, חיבוק, הפתעה קטנה שעושה לי מתוק בנשמה... 😋

הוקרה גדולה... על החיבור המיוחד הזה...

תודה 🙏🥹

רגעים קסומים כאלה.... 

לא משנה כמה קשה לי בחוץ, כמה השבועות לוחצים, כמה המציאות הפנימית שלי משתוללת...

יש משהו קסום ומרגש בשנייה הזו שבה אני מתיישבת תחת הבמבוק, נושמת עמוק ומחכה לאנרגיות החייתיות והמטריפות שלך... 

שיעטפו... שיאתגרו, שיגרו... שיתגרו... 

מחכה למגע ידייך וחבליך ... 

יושבת, נושמת, ממתינה ...

שקט כזה שמתפשט בי...שחודר לכל נים בנשמתי... 

קשירה ספונטנית, שהופכת לערב מאתגר...

ערב של שלהיי החלמה... 

לא היה לי מושג כמה אני זקוקה לזה...

חבל שלישי עם קשר על אזור החזה שאני כל כך שונאת... 

קשירה עם ראש למטה, חשיפה של הגוף והנפש....

נלחמת עם עצמי בכל כך הרבה כיוונים ביחד..

מרוכזת בלנשום, להתמסר לרגע הזה..

להשתיק את המחשבות הקשות שמציפות אותי.

ועם ההתמסרות מגיעה הכניעה של הגוף והספייס המיוחל שכל כך הייתי זקוקה לו...

לפרקים אני מבוהלת מעצמי, נושמת לתוך רגעים מאתגרים ומגבילים.. 

אני מודעת מידי לגוף שלי... נלחמת במחשבות הביקורתיות שיש לי עליי...

על הגוף, על ההתמודדות... ביקורת תמידית שלא נודמת..

ככל שאני מצליחה לשחרר ולהקשיב לקול המרגיע שלך שמנחה אותי..

כך מגיע השחרור המיוחל...

ריחוף, נסיקה נעימה ואיטית.... 

שמה לב למשהו מדהים במתחולל בי בכל פעם שאתה הולך לצלם, יש בי משהו שמרגיש יפה יותר בכל תנועה שלך... 

הצילום שלך מתחבר לי לרגע שאתה אוהב את מה שאתה רואה וזה מוביל אותי לתחושה של שלווה ואהבה עצמית, השלמה שלי איתי... 

החלמה וחמלה... 

הרגעים החייתיים האלה שיוצאים ממך, הרגשה שאתה חומד את מה שמולך.. כשלל המונח לרגליך... 

המגע, הכאב, אפילו הנשימות שלך ... 

אנרגיה מיוחדת ומטריפה שכזו... 

ואז מגיעים הרגעים של הירידה וההתרה מהחבלים... 

הדקות האלה בדרך למטה.. אוחחח כמה שאתה מטריף את כל החושים שלי... משחק, מאתגר...

תודה

על ערב מאתגר ומיוחד... ערב שגורם לי לראות אותי אחרת, להרגיש אותי אחרת... 

להעיז להתבונן בגוף, לקבל ולאהוב אותו.. בלי שיפוטיות, כמו שהוא...

ללמוד לאהוב אותי.. 

ערב של תעוזה, של אומץ, של התגברות וניצחונות קטנים, בעיקר שלי מול עצמי...

הרבה בזכות כל מה שאתה מאפשר לי לחוות בחבליך...

דרך ארוכה ומוזרה עברתי מול המחטים... 

בגדול יש לי פוביה קשה ממחטים, כשרק נכנסתי לעולם הזה, מחטים ישבו עמוק בתוך הגבולות שלי... 

לשמחתי, בשנה וחצי של קשר שליטה עמוק ואינטנסיבי, הייתה לי הזדמנות מופלאה להיחשף לסשנים שונים ומגוונים וביניהם למדיקל.. 

בסבלנות אינסופית וחשיפה איטית ומשחקית של הדום שלי, המדיקל התחיל לסקרן אותי. ראיתי את התגובות, את גובה ההיי שאליו מגיעות הנשים שחוו אותו מידיו.. וכך, לאט לאט ממעמקיי הגבול האדום המחטים נעו להן למקום של סקרנות ורצון לחקור... בהתחלה רק לשבת ליד, לחוות דרכן, לחוות לצידו, להחזיק... ובסוף סקרנות לחוות על גופי שלי... 

הסשנים הראשונים שלי היו בעיקר התמודדות עם הפחד, החרדה הרבה שצפה בי ובמקביל הפחד לאכזב. היה לי הרבה מה לעבד שם וזה הציף את הפוביה אבל עוד הרבה חלקים פנימיים מורכבים שלי. הכאב היה בלתי נסבל לרגעים אבל מצד שני הסקרנות והרצון לחקור עוד לא פסקו לרגע... וככל שעבר הזמן יכולתי גם להירגע, לנשום ולהתרכז בחוויה עצמה... לשחרר...

עבר זמן, חוויות שונות, התרחקות, התקרבות.... הייתי בטוחה שנפרדתי מחלקים מסוימים בי, מחוויות מסוימות שכנראה לא אחווה שוב לעולם כי היו כל כך ייחודיות ונקודתיות... 

התחלתי בלמידה מחדש, דרך חדשה, בדיקה עצמית מעמיקה של מה מושך אותי.. 

מה אני רוצה לחוות, עם מי ואיך... מסע כזה.. אחר... שונה עבורי.. 

מסע שלא ידעתי ולא דמיינתי שאני אקח בו חלק.... מסע שכנראה בעבר לא היה לי את האומץ לצאת אליו... 

-------------------

ואז שישי... פליי ליטלי... 

האמת? שכל רגע בערב הזה תפס אותי בהפתעה מוחלטת. עוצמת החוויה הייתה עמוקה וחזקה. החל מלהעיז ולהוציא חלקים מורכבים עבורי החוצה.. להרגיש מקובלת ואהובה על ידי חברים גם אל מול חלקים חבויים שיוצאים לאור ומביכים אותי... 

הערב התחיל בשיחות חבריות וסשן אימפקט מדהים אחד שהעיף אותי לחלוטין... 

הוא התחיל במחשכי החלל ובמהלכו ברגע מסוים מצאתי את עצמי מובלת, נגררת, נלקחת אל איזור ליטלי במרכז החלל.. בחוץ, באור.. שיאו בחיבוק של דובי גדול והתמסרות לכאב מושלם שהוא העניק תוך כדי .. אוחז ולא משחרר גם כשאני מתפתלת ומנסה לברוח, מאבק משעשע שכזה.... תנועה בין כאב לבין הכנעה, בין דמעות לבין צחוק... 

הפסקה... 

ואז היא.. מסקרנת ועוצמתית... 

שאלה: " רוצה להידקר?"

אני מחייכת... לא יודעת.. נושמת... בודקת עם עצמי.. להפתעתי אני רוצה...דיברנו על האפשרות לפני אבל פתאום במציאות אני מרגישה את הזיעה הקרה בגב.. ובו בזמן.. כן, אני רוצה... מפנימה עם עצמי את ההבנה... לא חשבתי שאני ארגיש שוב את הסקרנות, את הרצון הזה... להידקר, להרגיש את הכאב הספציפי הזה... אבל הנה מול ההזדמנות הנכונה – כן, אני רוצה. 

מרגיעה, שואלת שאלות שאין לי תשובות טובות עליהן. אבל היא כל כך נוכחת, רגועה, מבינה ומכילה את החרדה שלי.. משהו שלא חשבתי שאני אוכל להרגיש שוב... 

היא מתחילה... 

להפתעתי המחטים הראשונות לא כואבות כמו שזכרתי. החוויה שונה לי... יש משהו עדין ונעים במגע שלה במקביל לכאב. אני מצליחה להתרכז ולנשום כל כולי רק לתוך הכאב... מחט אחרי מחט. 

בראש שלי הייתי בטוחה שאחרי מחטים בודדות אתחנן לעצור... 

אבל משהו אחר מתרחש בי.. 

כמעט שבוע אחרי, עדיין קשה לי לשים את זה במילים... 

שקט כזה מיוחד...

הכאב הלך והתעצם, היו רגעים שצווחתי מרוב שהיה לי קשה להכיל אותו. 

אבל במקביל תחושה נוספת שאני לא בטוחה איך להסביר – עדינות, רוך, עיטוף... 

משהו בי פשוט השתחרר.. 

בין המגע העדין, והמושלם שלה לבין השחרור שלי, נסקתי... 

התנתקתי, מהפחד, מהציפייה העצמית, מהחרדות שלי... שייטתי, הרגשתי כל כך בטוחה, כל כך נראית, מוכלת ומוחזקת... 

דמעות... לא של פחד וחרדה אלא של שחרור שהייתי כל כך זקוקה לו, במיוחד בשבוע הזה... שחרור שמהול בכאב מחטים בלתי מתפשר. 

לרגעים לא רציתי שהסשן הזה יסתיים... 

השיח העדין תוך כדי.. השאלות, הדאגה, המקומות שבהם עצרה, נגעה.. 

סינכרון מיוחד ומדויק שכזה שהייתי בטוחה שאני כבר לא אצליח לחוות... 

אבל הוא כאן ועכשיו והוא נעים ועוטף....

והראש שלי נמצא אי שם.. מסוחרר ומעורסל ... 

חיבוק ארוך ונעים להתמסר לתוכו...

תודה על חוויה ייחודית ומדהימה... 

כבר לא יכולה לחכות לפעם הבאה..

מפגש בוקר מסקרן שכזה... 

שיחה קולחת ואני מספרת לו בהתלהבות הילדותית שלי על חוויותיי מתחת למים, על העוצמות של הים, על הקשיים וההנאות. חימום ארוך שמתאים לשעת בוקר מוקדם ואני לאיטי מבינה, אף פעם לא נקשרתי בבוקר.. אני תמיד הולכת לישון בתחושת היי חבלים אבל אף פעם לא יצא לי להרגיש אותה מלווה אותי לאורך היום... ולגוף שלי לא יצא לחוות חבלים לפני שעות ערב מאוחרות... סקרנית לחוויה חדשה.. 

ואיתו, כל מפגש הוא חוויה מפתיעה... 

מתיישבת בסייזה, נשימות עמוקות... 

הוא משחק איתי עם החבל ואני מתמסרת לידיו.. 

הגוף כאילו כבר מצפה למגע המחזיק, הנעים, המשחקי, המייצב ומעצב... 

חבל נכרך ואני נושמת לרווחה להרגיש את ידיי נכנסות למנח בקלות... 

תוך מספר רגעים תחושת האלחוש כבר מתחילה להציף אותי... 

לפני ותוך כדי תנועת חבל, בין אחד לאחר, מגע יד מלטפת, ירך, פלח, בטן, חזה...

כל כולי מונחת מולו ומתרגשת ממנו כל פעם מחדש.. 

קשובה לכל אות, כל מגע, כל חבל שמונח, עוטף, עובר... 

עוד חבל ועוד אחד... 3, 4 חבלים על הידיים, ועוד 2 על החזה... תזוזה, סידור, עוד חבל, שינוי כיוון... יד קשורה פוגשת רגליים שעוטפות אותי בזמן שהוא עסוק בקשירה ואני מתקרקעת ומחזיקה, מרגישה את העור החשוף שלו, מתעוררת... מתרגשת.. מתח פנימי שכזה...

הרגליים כבר רדומות לחלוטין כשהוא מניע אותי ומאפשר לי לאיטי, במחול עדין שכזה לנוע בשקט מופתי לעמידה... 

הוא מפזר את השיער ואני מרגישה אותו נושם, מרגישה אותי נושמת.. מסוחררת... מים...

הוא מחבק ונותן לי להשתקע לרגע בתוך כתף חסונה, מחזיקה... 

חוזרת ליציבות בדיוק בזמן כדי שהוא יוכל לערער אותה שוב... 😊

חבל קרסול מניף רגל אחת אל על ומשאיר אותי להישען לתוך חבלי החזה שעוטפים ומחזיקים אותי.. מערסלים ומרדימים את שארית תחושת ידיי...

הוא מסדר, מייצב, קושר ומניף את הרגל מעלה ועוד קצת ועוד קצת... הגוף מסתובב מעט כשהרגל ממשיכה לטפס.. הוא מחזיר אותי למנח... רגל אחת נוגעת בבמבוק ורגל שנייה עוד נעוצה במזרון.. אני לא יכולה להסתיר חיוך קטן.. הזהרתי לגבי גמישות רגליים מחייכת לעצמי בהנאה... 

חיוך קטן כשזה שנמחק תוך 10 שניות כשהרגל השנייה מונפת גם היא מעלה...נלחמת בו להישאר באחיזה בריצפה, לרגע חרדה, לרגע מתקשה לשחרר שליטה ובסוף, נשימה עמוקה, נכנעת.. מתמסרת אליו, לחבליו, לרצונותיו, לפיסול שהוא יוצר מגופי... 

בתור מי שמתרגלת כל כך הרבה שנים אקרובטיקה אווירית אני כל פעם מחדש מופתעת מעצמי מכמה אני חוששת מהאוויר, חרדה מציפה, קשה לנשום... אבל הוא מרגיע, מדבר.... מסדר... 

לאט לאט אני נושמת עמוק ושטוח.. נרגעת... נשענת על הנוכחות שלו, על ההתמסרות, על הבטחון בו...

מרגישה יפה כל כך והוא חוזר למלאכת הפיסול והעיצוב, מסדר את הרגליים באופן המדויק שמתאים לו, מותח את השיער, עוד מתיחה קלה.. פוזיציה כזו שמאתגרת אותי... סוג של בק בנד ובעיקר מאתגר את יכולת הנשימה והרגיעה שלי... 

הוא...  

מסיים לעצב, לסדר, חושף אותי ומסדר את החצאית כראות עיניו... 

אני כל כך נהנית מכל רגע של תנועת ידיו על העור החשוף...  

הוא משאיר אותי כך לכמה רגעים.. להתמודד.. לנשום... 

כשאני נלחצת.. מדבר, מחמיא.. מחזק... 

ואז ההתרה.. מדהים להרגיש את הריחוף המטורף הזה ואז תוך מה שהרגיש כמו כמה שניות הרגל חוזרת לריצפה ואני חוזרת לנשום, מבינה כמה הכל בראש, וגאה.. גאה ששרדתי, שלא נתתי לפחד לשתק אותי... 

ריצפה, סוף סוף.... 

והרגע הזה.. 

תמונת ניצחון קטנה... 

לאחר שמוודא שאני בטוב ממשיך לשחק קצת...

אני נהנית מכל מגע, ליטוף, ספנק ונשיכה... מרגישה את הרעב הזה הייחודי של הכאב מטפס לו לאיטו.. הוא מתחיל להתיר, התחושות לאט לאט חוזרות.. מסובב, מניח, מתיר.. 

רגעים שאני מתחילה להתרגל אליהם, לחכות להם.. רגעים של מגע, חיבוק, חיבור, התרה, משחק... רגע של גב עדיין קשור, פוגש חזה בטוח - התרפקות, ראש שפוגש ונשען על כתף.. עוד רגע של תשוקה, אינטימיות מטריפה... 

בסוף הוא אוסף לחיבוק ומאפשר לי להתפרק ולחוש את ידיו העוטפות והמחזיקות....

בכל מפגש מרגישה בטוחה יותר, אמיצה יותר, יפה יותר, קרובה יותר... 

עוד קצת שיח, עוד חיבוק.. נשימה עמוקה...

ויוצאת ליום של ריחוף... היי חבלים נעים ועוטף שכזה...

הלב דופק כשאני מטפסת במדרגות.

מתרגשת כל כך שמדברת בלי סוף

לא יודעת אם הוא מבחין בהתרגשות שלי מבעד למלל השוטף... 

שיחה קולחת וזורמת ואז הרגע... 

הוא מסדר את הסטודיו והלב שלי חוזר לפעום בקצב מהיר... חימום מהיר, שיחת גבולות קצרה, אני משעשעת את עצמי במשחק של תנועה ואורות כשהוא מחווה לי לישיבה... 

יש משהו כמעט קסום במעבר הזה, בידיעה שבעוד רגע אני מוסרת את כל כולי לידיים שלו... מתיישבת בסייזה, ראש מורכן.. 

טקס קטן אישי שלי איתי, משהו שמאפשר לי להשאיר הכל בחוץ ולהתכוונן לכאן ועכשיו, הוא, אני, חבלים.. זהו... אוויר נכנס ויוצא באיטיות.. יש מתח נעים שמתפשט בי...

וברגע אחד משהו אחר יוצא ממנו, מרגישה את האווירה בחדר משתנה סביבי... הוא מהלך סביבי, שומעת אותו, את צעדיו.. מבלי לדעת מה באמת קורה, מרגישה אותו מתבונן.. אולי סוקר את הגוף שהונח שם לפניו... 

צמרמורת נעימה פושטת בעורי למגע ידיו, מגע חדש, לא מוכר... אבל כל כך נעים שברגע הגוף מרפה אליו, לידיו... הוא מלטף, נושם, מריח והחושים שלי מתערפלים, עיניים נעצמות כשהגוף מתמסר אליו... 

כמיהה מוזרה ולא מוכרת.. משתלטת עליי.. רוצה להרגיש את ידיו, את שפתיו.. מופתעת מעצמי.. מה לי ולשפתיים, מה לי ולכמיהה מוזרה כמו נשיקה כמו להרגיש את שפתיו, את שיניו על העור החשוף... אבל הגוף מדבר בקולות משל עצמו... ואני?! מתמסרת לכל מה שעולה בי...

והוא.. מזיז, מניע, מרגישה את גופי בתנועה קלילה איתו, סנכרון מוזר ...

חבל רודף חבל... שומעת כל קול שלו ומתרגשת בכל נשימה... משנה תנוחה, מניח אותי לפניו... ספנק קטן ומפתיע וחיוך שמתפשט על פניי.. 

רגליים נקשרות, שוב שינוי, היפוך, הגוף כנוע ונע איתו... 

מונחת מולו, רגליים מטפסות באוויר, הגב מתקער, חצאית מטפסת, טפח נחשף, ועוד קצת... מרגישה חשופה, מרגישה יפה, מרגישה מנותקת, מרחפת... 

עוד חבל קושר בגד וידיים שעולות ונקשרות גם הן.. חוסר אונים מושלם שכזה... 

והוא ממשיך לנוע במרחב... מרגישה כמו טרף שמונח לפני צייד מיומן... מרגישה את הגוף שלי מתרגש... 

ידיים נוחתות על עור חשוף, מעניקות כאב מדויק, מוציא ממני נאקות קטנות, מדודות... לופת את העור שלי ואני מתמוגגת לתוך הכאב שלו... שרק הולך וגובר.. ואני הולכת ומתנתקת... 

מרגישה קטנה, חושנית, טרף חסר אונים וחסר תנועה - לכוד בחבליו.. נהנית מכל נהמה שלו.. 

מכל שינוי חבל... מכל כאב שהוא מעניק וכל מגע של ידיו, רגליו, חבליו על גופי..

חבל שיער מוביל לראש שמונח בצורה מושלמת כאילו על הידיים.. תחושה שמיימית שמנתקת אותי סופית מעצמי... מכאן והלאה הכל קטעי זכרון.. עוד כאב, עוד חבל, עוד שינוי תנוחה.. 

כאב חד של רגליים רדומות, אבל הוא לא סיים, עוד לא משחרר, ממשיך לשחק, להזיז להניע, לעצב אותי לרצונותיו... 

ואני?! רק לא רוצה שיסתיים לעולם... מתעופפת, מרחפת, נוסקת לגבהים...

וברגע אחד מוצאת את עצמי יושבת, הראש עוד לא פה, החבלים כבר ירדו... עיניים ספק פתוחות ספק עצומות.. נוחתת לאיטי... 

מרגישה הכי יפה, הכי קטנה, כשאני נאספת אל ידיו לחיבוק ארוך ומדויק... 

ערב מרגש בחבליו... ואני? על אף שלא עזבתי לרגע את הריצפה, לא הפסקתי לרגע לרחף.. 

הוא מגיע... 

אני מעוכה על הספה כשהדלת נפתחת

מקפצת לכיוונו לחיבוק ארוך 

שפתיים נפגשות

מרגישה איך אני נבלעת לתוכו

מובילה לספה.. 

יושבת לידה ובהתלהבות ילדית 

עונה לשאלותיו, מברברת על היום שלי 

כשהוא סוקר אותי

מזיז קווצת שיער מפני

מלטף כשאני משתתקת

מבקש שאמשיך... 

כשאין בי מילים יותר, עושה מקום במרכז השטיח ומסמן לי.. 

עוברת לברכיי.. 

הוא מרים מעליי את שמלתי

חושף את שדיי

לוקח את ידיי אל מאחורי גבי 

קושר

מלטף

אני מתנשמת בכבדות גוברת

הוא מעביר יד על הצוואר, על החזה.. 

מתיישב מאחורי.. 

מזיז את ראשי לצד ומתחיל לנשוך בצווארי.. 

מגביר לחץ מלתעותיו לאט לאט.. 

טועם אותי... 

ידיו אוחזות מלפני בפטמותיי.. 

נעה בין כאב לעונג... 

נרטבת, גונחת... 

מניח כרית לפניי ומניח את ראשי עליה.. 

תחת גבוה לכיוונך.. 

מתחיל למעוך את פלחיי.. 

מלטף, צובט, נושך... 

יורד ועולה מכיוון ירכיי... 

מתחיל להטיח כפות ידיים חסונות...

הכאב תופס אותי בהפתעה מבורכת.. 

חיכיתי לכאב הזה... 

אתה עוצר, ניגש לכיוון הדלת, 

נועל, מביא איתך תיק.. 

שולף ממנו כלי וחוזר להכאיב... 

אני מתענגת על כל הלקאה... 

ממלמלת, צועקת, שואגת... 

התנוחה מציקה ואני לא מעיזה לזוז... 

הברכיים כואבות, התחת שורף, צוואר מציק... 

לא זזה... רק מייללת... 

לא מעיזה להפריע לאופן שבו החלטת לשחק בי..

לאחר זמן מה שאתה נע בין ליטוף, נשיכה, ספנק וצביטה... אני שומעת אותך מניח את הכלים... 

אתה מעביר ידיים חמות על פלחיי

מרגיש את פעימות ליבי ביצירת האומנות שהשארת עליי

מלטף ומחדיר אצבעות עמוק יותר ויותר, מפריד את רגליי.. אתה מרים אותי אליך.. 

מחבק... מתיר את ידיי ונותן לי ללפות אותך לחיבוק אינסופי... 

אתה ממשיך ללטף את גופי העירום..

שרועד תחת ידייך... 

אתה מסתכל לי בעיניים ושואל איך אני מרגישה כרגע... 

אני תקועה, אין מילים... 

סטירה... 

שואל שוב.. 

עוד סטירה... 

מחזיק אותי חזק ושואל שוב... 

אני ממלמלת... 

חרמנית דאדי ... 

רוצה אותך כל כך... 

אתה מחייך... 

מבקש ממני לחייך בשבילך... 

אני מתיישבת מולך, נשענת על קצה הספה.. 

שתי רגליים פתוחות... 

חושפת את הכוס הרטוב שלי מולך... 

אצבעות ארוכות מחזיקות שפתיים פועמות.. גועשת... לך....מחייכת בחיוך ביישני- פתייני... 

ילדה טובה שלי אתה אומר כשאתה מתקרב ומחדיר אליי 2 אצבעות... 

אני מנסה לעצום עיניים כשסטירה ניתכת.. 

אליי... 

כן דאדי, מסתכלת בעינייך כשאתה חוקר ומוציא את הרטיבות שלי ממני... אני נפתחת לכבודך... 

כולי משוועת לרגע שתחליט לחדור אותי. 

מוציא אצבעות ודוחף אותן עמוק לגרוני.. 

סוף סוף אתה מרשה לי לשלוף את הזין המושלם שלך וללקק, למצוץ, להתענג עליו.. 

כמו ילדה שזוכה בממתק האהוב עליה, אני שואבת אותך אליי.. 

מרגישה אותך גדל בי, חונק אותי... 

ברגע אחד אתה מסובב ... 

מרחיב רגליים... 

מסתכל עליי מלמעלה... 

להביט בך מפה... חוויה מושלמת... 

אני שולחת יד אל איברי ואחרת אליך... 

מכוונת אותך לתוכי, מתחננת... תזיין אותי דאדי.. בבקשה רק תן לי לי להרגיש אותך בתוכי.. 

אתה מחייך מזיז את היד וחודר אליי בעוצמה, באיטיות... כל תנועה מחושבת... 

מרגישה אותך בכל נקודה בי... בכל דפנותיי... 

וכל הזמן מביט בי, במבט המיוחד הזה שלך... 

לא מרשה לי להסיר מבט, לא מרשה לי להפסיק לחייך.. 

מזיין אותי חזק יותר ויותר.. כשאני מתחננת אתה מאט, משחק לי בראש... נותן לי להתחנן ועושה את ההפך... אני מתכווצת עלייך.. 

מתחננת לזרע שלך בתוכי... 

אתה מחייך, אתה אוהב לראות אותי מתפתלת תחתיך, משתוקקת, משוועת לך... 

ואני?! אני אוהבת שאתה משתמש בי, שאתה מכאיב לי, שאתה משחק בי.. מזיין אותי... 

אתה מתפוצץ בתוכי ומחזיר אותי ממחשבותיי... נושם מעליי, עדיין מסתכל בי, מסתכל לתוכי... ורגע אחרי אני נצמדת, רוטטת, רועדת... גומרת... 

עוד יום 

עוד לילה

לא ישנה 

לא ערה

לא שקטה

אין לי מנוחה

הלב מפרפר, מתרגש

הראש מלא במחשבה...

זה כבר מספר שבועות שחלפו עברו..

וכאילו החיים מתחלקים ללפני ואחרי...

לפני שהכרתי אותו

את העולם הזה.. 

רגע לפני שהכרתי אותי תחתיו

לפני שידעתי את העומקים והעוצמות.. 

לפני שלמדתי אותי מחדש...

ואחרי... 

ולרגעים אני לא מבינה...

איך אני אמורה למצוא דרך להמשיך הלאה .. 

איך אני חוזרת לנשום בכוחות עצמי... 

איך אני מצליחה לשמור על עצמי כשאין אותו? 

כשאני לא שומרת עליי עבורו?! 

מי אני בכלל כשאני לא שלו?! 

ולמה....? 

הריחוק נוכח יותר ויותר מיום ליום 

הוא משתף אותי פחות

ואני אותו.

 ומי אני כשאני לא שלו?! 

ואז מגיע משב רוח רענן... 

מפתיע.. 

ואיכשהו הכל קל יותר... זורם... מתואם באופן בלתי מוסבר..

ופתאום עוד פעם התרגשות קטנה... 

אופטימיות זהירה?! 

פרפרים קטנים חגים להם... 

סומק בלחיים בכל מילה שהוא כותב...

ואני מפחדת להאמין שזה אפשרי.. 

רגע של אושר קטנטן... חיוך מובך מטפס...

רגע של תקווה... 

רגע של הבנה... 

אולי בכל זאת... יש אותי גם אחרי לכתו... 

אולי בכל זאת יש שם בחוץ את כל מה שאני צריכה ורוצה... 

אולי אוכל להתמסר גם במקום אחר... 

אולי הוא פתח לי דלת ועכשיו יש דרך ללכת.. 

למצוא את המתאים, את המדויק... 

מלאה בהוקרה על כל מה שלמדתי תחתיו... 

עדיין מתגעגעת למקום שלי לרגליו... 

עדיין כואבת את השחרור... 

עדיין מפחדת מהריחוק... 

חוששת לאבד אותו בחיי... את החברות והאכפתיות....

אבל ברגע אחד נכנס אוויר והלב שוב מתמלא לאיטו.. 

בזהירות, בחשדנות ובמהירות לא ברורה.. 

כי פתאום בא מישהו שמדבר אותי, מדבר את נפשי...

ואני מוצאת את עצמי במשחק של צללים שכזה... 

אחד לבן בוהק קורן, מלטף אותי בחום... 

אחד שחור קודר, מושך אותי לתוך האפלה... 

ואני נעה, נמשכת בין הגלים... 

איך אפשר להכיל כזו גהות וכזה שפל בבת אחת בכל רגע..

רגע מעלה, רגע מטה רק להיזהר לא להישבר שוב לתוך הסלעים...

הוא בא אליי

כמהה 

מלטף

הוא בא אליי 

רעב

זוכר

הוא בא אליי

מחבק

שואל

הוא בא אליי

עם געגוע

עם חשק

הוא בא אליי

לטרוף

לחטוף

הוא בא אליי

ומעביר יד על גופי שמחכה כבר להתפרק לתוך ידיו

הוא בא אליי

והוא לא מבין את עולמי יותר

הוא בא אליי

והוא צובט כמו שהיה רגיל

הוא בא אליי

והוא נותן ספנק בגאווה

הוא בא אליי

ואני נכבית

מצטמצמת מולו

נעלמת

נאלמת

הוא בא אליי

ושואל

ואיך אני יכולה להסביר 

את כל מה שקרה פה כשהוא לא היה

את כל מה שלמדתי

את כל מה שידעתי 

את כל מי שאתה 

את כל מה שאני

הוא בא אליי 

ואני מחבקת 

לא מנסה להסביר במילים 

רק מתנצלת שאני לא יכולה להיות כל מה שהוא רגיל שהייתי 

הוא בא אליי

אבל אני כבר לא היא

כבר הפכתי מזמן למישהי אחרת

ומה שפעם היה נעים עכשיו מרגיש זר ולא מוכר

ומגע אחר מכאיב על הגוף כמו שורט את הלב והנשמה

ואני נותרת מחובקת בידיו, אבל כל כך 

כל כך

בודדה..

פתאום שריטה היא רק שריטה 

ואז נוחתת ההבנה 

לעומק, לחיבור... מה זה בעצם קשר מנטלי עוצמתי... 

כל הזמן שאלתי אותך מה זה בעצם מנטלי... 

בשבועות האחרונים נחתה לי ההבנה... 

הרגע הזה שאמרת יפה שלי בחבלים ופתאום הכל השתחרר והכאב נעלם... 

רגעים קטנים ... 

ופתאום אני מגלה את הצד השני. 

מה שלפני רגע גרם לי לרטוט בין ידייך פתאום משתנה בתוך העצב האינסופי שמציף אותי וההבנה שעוד שנייה אצא מהדלת ולא אהיה יותר שלך לעולם...

אאבד את המקום הזה... את החיבור המיוחד הזה..

ואני קרועה מבפנים, הלב שלי צועק:

אל תעזוב, אל תנטוש... אל תשחרר אותי ... 

אני אהיה טובה, אני אתגבר על כל מכשול... 

ואני יודעת, אני יודעת שזה כבר גדול ממני וגם ממך. 

החלטה שהתקבלה בלב ונבנתה כבר זמן מה ובכל זאת פתאום במציאות היא כל כך קשה... 

אני שוכחת את כל ההגיון, שוכחת את כל מה שבאתי איתו .. את כל ההחלטות שעשיתי עם עצמי... 

אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה של החיים שלי כשאני לא תחתיך... 

אני יושבת מולך ומתפתלת 

לא מסוגלת לעכל את הריחוק המתקרב, את אובדן המקום... 

והלב שלי כואב כל כך... אין בי נים שלא זועק... 

הדמעות לא מפסיקות ... 

דום.. ממלמלת בין לבין כאילו נפרדת גם מהמילה... 

המילה הזו שייצגה עולם שלם... 

עולם של בטחון, של משמעות, של שייכות למישהו גדול ועוצמתי ממני... 

דום... אני ממלמלת בתקווה להתעורר מתוך חלום הבלהות הזה... 

דום.. אני לוחשת .... בתחינה דקה... 

דום... להרגיש שוב מתחתיך, שלך...

אני לא רוצה להכיר אותי כשאני לא שלך... 

לא יכולה לשאת את המחשבה הזו וכל הגיון אחר נמחק... נשאר רק כאב מפלח ובדידות  נוראית.. אפלה ...

אחרי החוויה הראשונית בכלוב אני בעננים... לא מפסיקה לחייך... 

שותים דרינק, אני בוחנת את כל הנשים היפות שלבושות באופן כל כך מרשים כשאתה מסמן לי שחוזרים... 

נכנסים לחלל המשחקים.. אני לא מפסיקה להתפעם מכל הפינות המיוחדות, יש שם אפילו מיטת כלבלבים ענקית... אביזרים ומתקנים שאת חלקם אני בכלל לא מבינה... 

אנחנו מתמקמים באמצע... 

מצד אחד סשן השיבארי ממשיך עדיין... 

מצד שני, שני נשלטים על מתקן מיוחד, כמו מיטה, שדום ודומינה משחקים בהם להנאתם... 

כמה מטרים מהם מיטה ענקית עליה שוכבת אישה מרשימה והדום שלה משתמש בה... 

הכל מחרמן בצורה בלתי נתפסת... 

אתה מסמן לי איפה למקם את התיק החדש והמושלם שלך ואיפה להתמקם... 

אתה מבקש שאפתח את החבלים... 

מתחממת זריז... ומתחילים.. 

הקשירה הזו דום...הטיקיי יוצא פשוט מושלם... 

כמה הגוף שלי התרגל לחבלים שלך דום.. זה מדהים. הרגשה נינוחה יותר מאשר בכל סיטואציה אחרת. כאילו ברגע שהגוף שלי עטוף בחבלים שלך זה המקום שבו הוא פשוט משתחרר, כאילו מתמסר לידייך, לחבליך... הראש פשוט מרפה... 

אתה מסמן לי לעשות בזהירות צעד אחורה...

מאחוריי... 

במה קטנה ועליה ארבעה סולמות שיוצרים סוג של ריבוע ומסתובבים סביב הציר של עצמם... 

לרגע אני מסתכלת אליך בהיסוס אבל אתה מסמן ומספיק מבט שלך כדי להרגיע כל חשש... אני עושה צעד לאחור שאתה תומך בי ומחזיק ברגל את הבמה... 

אני מחוייכת, מצד אחד יש בי חרדה קלה ומצד שני משהו אחר מתעורר בי... 

הספק והחרדה מתפוגגים.. אני סומכת ובוטחת בכל צעד שתבחר לעשות.. כל מי ומה שאני מופקד בידייך בביטחון מלא דום... 

אתה מהדק היטב את הטיקיי לסולם שמאחוריי... 

והתחושה... משהו ילדי מתעורר בי! 

אני לא מפסיקה לחייך! אני על קרוסלה, קשורה בחבליך, משהו שובב וחקרני מציף אותי...

כאילו ילדה קטנה ושובבה צצה לה פתאום... מקשקשת, צוחקת, חוקרת בעיניים סקרניות... ובעיקר לא מצליחה לרגע להוריד את החיוך מהפנים! לא כשאתה מכאיב, לא כשאתה ממשיך לקשור, לא כשאתה מונע אורגזמות...

לא מפסיקה לחייך, לצחוק, זה ספייס מסוג אחר לגמרי שאני לא מכירה... 

אתה ממשיך לקשור ומרים את הרגל אל על... 

אני.. בובה תלויה על חוט על קרוסלה... מחזה שלא ייאמן שלא צולם דום! 

ונוח לי... כמה נוח לי דום... ואני מופתעת...

ואז אתה מוציא אותי לסיבוב בקרוסלה... ואני צועקת וצוחקת בכל סיבוב.. 

אתה מוציא את המג'יק מהתיק הקטן ומתחיל לשחק בי...

מביא אותי לקצה ואז עוצר ושולח אותי לסיבוב... צעקות וצחוק מתערבבים... 

עיניים סקרניות מתחילות להתאסף במרחבי החלל... 

אתה מתעלל קצת בחזה שאתה חושף לעיני כל ואני במעשה קונדס מטופש... מנסה לסובב את הקרוסלה בעצמי תוך כדי קיפצוצים שלא לוקחים אותי לשום מקום. עם חיוך גדול ומשתובב אני מנסה "לברוח" ללא שום הצלחה! בעיקר משעשעת את עצמי... ואולי קצת גם אותך במאמצים המטופשים שלי ... משהו כל כך ילדותי ומשוחרר יוצא ממני שם ברגע הזה... כל כך טיפשי ולא מתנצל... פשוט מאושרת ונהנת מכל שנייה של התעללות, כאב ומשחק כשאני קשורה לקרוסלה המוזרה שיצרת דום.... 

אתה מתחיל להתיר ואני שוקעת לאט לאט לרגליך, גוף ג'לי, הצחוק נרגע והופך לריחוף קליל ונעים... 

חיבוק, שיח, ליטוף, חיוך שקט כזה...

אוספים הכל ועוברים לדרינק בחלל המרכזי, זוג חמוד שצפה בנו מגיע להחמיא ולדבר... שיחה נעימה וקולחת שמתפתחת לה בנעימים .... מסיימים את הדרינק ואתה מחפש מקום בחדר המשחקים.. או שאולי בכלל אתה יודע בדיוק לאן אתה מוביל אותי...

------

וזהו.. הגיע לו הרגע.. הסשן האחרון לברלין... נושמת עמוק כשאני מבינה איפה אתה ממקם אותי.. 

אתה בוחר סד עינויים בו הידיים והראש מוחזקים בתוך העץ ומאלצים את הגוף לרכינה קדימה. לא נוח לי! אני לא מוצאת איך להניח את הראש.. אם אני מנסה לשחרר את הראש או להחזיק, כל מנח מייצר כאב בלתי נסבל בצוואר, בגב, ברגליים.. ואני משועשעת ומתחרמנת ועפה ומתוסכלת והכל קורה בו זמנית ועוד לפני שהתחלת בכלל... 

אתה מתחיל להצליף, החוסר נוחות תופס אותי בהפתעה ברגע הזה, חרדה מתפשטת בי כשאני לא יכולה לזוז... היא הולכת וגדלה בתוכי... כאילו משהו בראש לא מצליח להתמודד עם הכאב כשהגבלת התנועה והחוסר אונים כל כך גדולים. זה מוזר לי, כי זו לא פעם ראשונה אבל ברגע הזה.. קשה לי לשאת את זה. ברגע מסוים אני מאבדת ריכוז, בקושי מצליחה לנשום... דמעות של חרדה.. אתה מזהה.. 

עוצר ונותן לי זמן לאסוף את עצמי.. מזכיר לי לנשום... 

נושמת.. אחרי עוד כמה ניסיונות אתה משחרר אותי מסד העינויים ועושה כל מה שאתה צריך כדי להגביל את התנועה שלי – אומר לי "לא לזוז"... וכמה שזה מדהים זה ממש מספיק 😊

בעבר בקלות ברגע הזה יכולתי להישבר ברגע כזה, להרגיש שנכשלתי ולהיכנס לסחרור בתוך המחשבות של עצמי.. מחשבות על זה שזה רגע אחרון של משחק פה בעיר המופלאה הזו.. רגע אחרון של משחק אחרי כל כך הרבה רגעים קסומים ואני לא רוצה לאכזב אותך, להרוס את מה שתכננת וזממת בראשך, לא רוצה שיסתיים רק בגלל הקושי שלי לשאת את הסיטואציה... תחושות של אשמה שבקלות יכולות להרוס לי ואותי... אבל לא הפעם... אני משחררת את כל המחשבות ופשוט עומדת בדיוק כמו שהנחת אותי... 

ואתה... אתה בכלל עסוק בלהמשיך ולבדוק את כל הרכישות האחרונות שלך... 

כל הכלים המיוחדים שקנית... 

כולם כואבים בטירוף, חלקם שטניים אהובים וחלקם שטניים שנואים.. 

אני סופגת עוד ועוד מהכאב שאתה מעניק לי... לרגעים מתקשה לעמוד .. 

קורסת ומתיישרת, שוב ושוב...

ברגע מסוים אתה גורר אותי מהשיער לרצפה ומציב אותי לפנייך על ארבע, תחת למעלה... כל כך אוהבת להרגיש את האצבעות שלך אוחזות בי בחוזקה ומובילות אותי למיקום המדויק בו אתה רוצה להניח אותי דום... 

אתה ממשיך.. כל ספנק עוצמתי ואכזרי מקודמו.. 

בצד החדר.. שתי הבנות מהשיבארי של קודם מתחננות עבורי... 

שומעת אותן "ho no, please don't..ho no no no".. מרגישה אותן מתכווצות עם הטחת הספנקר בעור... וזה מעיר אותי... 

בראש שלי – yes dom…please dom... please…

מייללת, בוכה, קורסת וחוזרת לעוד אחת ועוד ועוד... רעבה לכאב שלך... 

רעבה לכל מה שתיתן לי דום... 

הכאב הוא כבר אחר לגמרי, הניתוק עמוק... 

שני ספנקים עוצמתיים במיוחד מכלי שאני מזהה היטב... הספנקר הרחב שלך... שאני אוהבת לשנוא! 

אני קורסת, מתפתלת... ומתרוממת חזרה למנח אבל הפעם אתה רק גורר ואוסף אליך לחיבוק...

דמעות מתפרקות... 

היה לי סשן קשה יותר, סהכ הגיוני, יום רביעי ברציפות... 

אבל הלב שלי מלא.. 

אני מאושרת דום... 

שקט לי ושקט בי... 

-------

חוזרים למלון, בשעה מוקדמת יחסית... 

מזמינים עוד אוכל טעים... ואז מגיע הזמן להתחיל לארוז.. 

אני לא רוצה לחזור... קצת עצב מחלחל... 

כמו שפחדתי מהנסיעה מוצאת את עצמי חוששת מהחזרה...

אני כל כך שמחה שהגענו לכל המקומות המטורפים, המדהימים... 

מוקירה על כל החוויות המשוגעות שצברנו יחד... שצברתי תחתיך... 

על כל ההבנות העמוקות שלקחתי איתי מהנסיעה הזו... 

ועכשיו..

איך חוזרים לשיגרה אחרי מסע אינטנסיבי כזה?

אחרי 5 ימים מוטרפים של חוויות אינסופיות?

אחרי 5 ימים מלאים בנוכחותך, תחתיך..?

אחרי 5 ימים בהם הייתי כל כולי שלך, בשבילך, למענך בכל רגע...

4 שעות לישון... 

רגע לפני שנרדמת, חיבוק חזק, עוטף ומנחם כזה שלך... 

ועוד לפני שאני מספיקה לשים לב, אני נרדמת לתוכו.... 

ופעם אחרונה לנסיעה הזו.... לילה טוב דום שלי....

🐶💜🙏