El alma mia

הלב דופק כשאני מטפסת במדרגות.

מתרגשת כל כך שמדברת בלי סוף

לא יודעת אם הוא מבחין בהתרגשות שלי מבעד למלל השוטף... 

שיחה קולחת וזורמת ואז הרגע... 

הוא מסדר את הסטודיו והלב שלי חוזר לפעום בקצב מהיר... חימום מהיר, שיחת גבולות קצרה, אני משעשעת את עצמי במשחק של תנועה ואורות כשהוא מחווה לי לישיבה... 

יש משהו כמעט קסום במעבר הזה, בידיעה שבעוד רגע אני מוסרת את כל כולי לידיים שלו... מתיישבת בסייזה, ראש מורכן.. 

טקס קטן אישי שלי איתי, משהו שמאפשר לי להשאיר הכל בחוץ ולהתכוונן לכאן ועכשיו, הוא, אני, חבלים.. זהו... אוויר נכנס ויוצא באיטיות.. יש מתח נעים שמתפשט בי...

וברגע אחד משהו אחר יוצא ממנו, מרגישה את האווירה בחדר משתנה סביבי... הוא מהלך סביבי, שומעת אותו, את צעדיו.. מבלי לדעת מה באמת קורה, מרגישה אותו מתבונן.. אולי סוקר את הגוף שהונח שם לפניו... 

צמרמורת נעימה פושטת בעורי למגע ידיו, מגע חדש, לא מוכר... אבל כל כך נעים שברגע הגוף מרפה אליו, לידיו... הוא מלטף, נושם, מריח והחושים שלי מתערפלים, עיניים נעצמות כשהגוף מתמסר אליו... 

כמיהה מוזרה ולא מוכרת.. משתלטת עליי.. רוצה להרגיש את ידיו, את שפתיו.. מופתעת מעצמי.. מה לי ולשפתיים, מה לי ולכמיהה מוזרה כמו נשיקה כמו להרגיש את שפתיו, את שיניו על העור החשוף... אבל הגוף מדבר בקולות משל עצמו... ואני?! מתמסרת לכל מה שעולה בי...

והוא.. מזיז, מניע, מרגישה את גופי בתנועה קלילה איתו, סנכרון מוזר ...

חבל רודף חבל... שומעת כל קול שלו ומתרגשת בכל נשימה... משנה תנוחה, מניח אותי לפניו... ספנק קטן ומפתיע וחיוך שמתפשט על פניי.. 

רגליים נקשרות, שוב שינוי, היפוך, הגוף כנוע ונע איתו... 

מונחת מולו, רגליים מטפסות באוויר, הגב מתקער, חצאית מטפסת, טפח נחשף, ועוד קצת... מרגישה חשופה, מרגישה יפה, מרגישה מנותקת, מרחפת... 

עוד חבל קושר בגד וידיים שעולות ונקשרות גם הן.. חוסר אונים מושלם שכזה... 

והוא ממשיך לנוע במרחב... מרגישה כמו טרף שמונח לפני צייד מיומן... מרגישה את הגוף שלי מתרגש... 

ידיים נוחתות על עור חשוף, מעניקות כאב מדויק, מוציא ממני נאקות קטנות, מדודות... לופת את העור שלי ואני מתמוגגת לתוך הכאב שלו... שרק הולך וגובר.. ואני הולכת ומתנתקת... 

מרגישה קטנה, חושנית, טרף חסר אונים וחסר תנועה - לכוד בחבליו.. נהנית מכל נהמה שלו.. 

מכל שינוי חבל... מכל כאב שהוא מעניק וכל מגע של ידיו, רגליו, חבליו על גופי..

חבל שיער מוביל לראש שמונח בצורה מושלמת כאילו על הידיים.. תחושה שמיימית שמנתקת אותי סופית מעצמי... מכאן והלאה הכל קטעי זכרון.. עוד כאב, עוד חבל, עוד שינוי תנוחה.. 

כאב חד של רגליים רדומות, אבל הוא לא סיים, עוד לא משחרר, ממשיך לשחק, להזיז להניע, לעצב אותי לרצונותיו... 

ואני?! רק לא רוצה שיסתיים לעולם... מתעופפת, מרחפת, נוסקת לגבהים...

וברגע אחד מוצאת את עצמי יושבת, הראש עוד לא פה, החבלים כבר ירדו... עיניים ספק פתוחות ספק עצומות.. נוחתת לאיטי... 

מרגישה הכי יפה, הכי קטנה, כשאני נאספת אל ידיו לחיבוק ארוך ומדויק... 

ערב מרגש בחבליו... ואני? על אף שלא עזבתי לרגע את הריצפה, לא הפסקתי לרגע לרחף..