מפגש בוקר מסקרן שכזה...
שיחה קולחת ואני מספרת לו בהתלהבות הילדותית שלי על חוויותיי מתחת למים, על העוצמות של הים, על הקשיים וההנאות. חימום ארוך שמתאים לשעת בוקר מוקדם ואני לאיטי מבינה, אף פעם לא נקשרתי בבוקר.. אני תמיד הולכת לישון בתחושת היי חבלים אבל אף פעם לא יצא לי להרגיש אותה מלווה אותי לאורך היום... ולגוף שלי לא יצא לחוות חבלים לפני שעות ערב מאוחרות... סקרנית לחוויה חדשה..
ואיתו, כל מפגש הוא חוויה מפתיעה...
מתיישבת בסייזה, נשימות עמוקות...
הוא משחק איתי עם החבל ואני מתמסרת לידיו..
הגוף כאילו כבר מצפה למגע המחזיק, הנעים, המשחקי, המייצב ומעצב...
חבל נכרך ואני נושמת לרווחה להרגיש את ידיי נכנסות למנח בקלות...
תוך מספר רגעים תחושת האלחוש כבר מתחילה להציף אותי...
לפני ותוך כדי תנועת חבל, בין אחד לאחר, מגע יד מלטפת, ירך, פלח, בטן, חזה...
כל כולי מונחת מולו ומתרגשת ממנו כל פעם מחדש..
קשובה לכל אות, כל מגע, כל חבל שמונח, עוטף, עובר...
עוד חבל ועוד אחד... 3, 4 חבלים על הידיים, ועוד 2 על החזה... תזוזה, סידור, עוד חבל, שינוי כיוון... יד קשורה פוגשת רגליים שעוטפות אותי בזמן שהוא עסוק בקשירה ואני מתקרקעת ומחזיקה, מרגישה את העור החשוף שלו, מתעוררת... מתרגשת.. מתח פנימי שכזה...
הרגליים כבר רדומות לחלוטין כשהוא מניע אותי ומאפשר לי לאיטי, במחול עדין שכזה לנוע בשקט מופתי לעמידה...
הוא מפזר את השיער ואני מרגישה אותו נושם, מרגישה אותי נושמת.. מסוחררת... מים...
הוא מחבק ונותן לי להשתקע לרגע בתוך כתף חסונה, מחזיקה...
חוזרת ליציבות בדיוק בזמן כדי שהוא יוכל לערער אותה שוב... 😊
חבל קרסול מניף רגל אחת אל על ומשאיר אותי להישען לתוך חבלי החזה שעוטפים ומחזיקים אותי.. מערסלים ומרדימים את שארית תחושת ידיי...
הוא מסדר, מייצב, קושר ומניף את הרגל מעלה ועוד קצת ועוד קצת... הגוף מסתובב מעט כשהרגל ממשיכה לטפס.. הוא מחזיר אותי למנח... רגל אחת נוגעת בבמבוק ורגל שנייה עוד נעוצה במזרון.. אני לא יכולה להסתיר חיוך קטן.. הזהרתי לגבי גמישות רגליים מחייכת לעצמי בהנאה...
חיוך קטן כשזה שנמחק תוך 10 שניות כשהרגל השנייה מונפת גם היא מעלה...נלחמת בו להישאר באחיזה בריצפה, לרגע חרדה, לרגע מתקשה לשחרר שליטה ובסוף, נשימה עמוקה, נכנעת.. מתמסרת אליו, לחבליו, לרצונותיו, לפיסול שהוא יוצר מגופי...
בתור מי שמתרגלת כל כך הרבה שנים אקרובטיקה אווירית אני כל פעם מחדש מופתעת מעצמי מכמה אני חוששת מהאוויר, חרדה מציפה, קשה לנשום... אבל הוא מרגיע, מדבר.... מסדר...
לאט לאט אני נושמת עמוק ושטוח.. נרגעת... נשענת על הנוכחות שלו, על ההתמסרות, על הבטחון בו...
מרגישה יפה כל כך והוא חוזר למלאכת הפיסול והעיצוב, מסדר את הרגליים באופן המדויק שמתאים לו, מותח את השיער, עוד מתיחה קלה.. פוזיציה כזו שמאתגרת אותי... סוג של בק בנד ובעיקר מאתגר את יכולת הנשימה והרגיעה שלי...
הוא...
מסיים לעצב, לסדר, חושף אותי ומסדר את החצאית כראות עיניו...
אני כל כך נהנית מכל רגע של תנועת ידיו על העור החשוף...
הוא משאיר אותי כך לכמה רגעים.. להתמודד.. לנשום...
כשאני נלחצת.. מדבר, מחמיא.. מחזק...
ואז ההתרה.. מדהים להרגיש את הריחוף המטורף הזה ואז תוך מה שהרגיש כמו כמה שניות הרגל חוזרת לריצפה ואני חוזרת לנשום, מבינה כמה הכל בראש, וגאה.. גאה ששרדתי, שלא נתתי לפחד לשתק אותי...
ריצפה, סוף סוף....
והרגע הזה..
תמונת ניצחון קטנה...
לאחר שמוודא שאני בטוב ממשיך לשחק קצת...
אני נהנית מכל מגע, ליטוף, ספנק ונשיכה... מרגישה את הרעב הזה הייחודי של הכאב מטפס לו לאיטו.. הוא מתחיל להתיר, התחושות לאט לאט חוזרות.. מסובב, מניח, מתיר..
רגעים שאני מתחילה להתרגל אליהם, לחכות להם.. רגעים של מגע, חיבוק, חיבור, התרה, משחק... רגע של גב עדיין קשור, פוגש חזה בטוח - התרפקות, ראש שפוגש ונשען על כתף.. עוד רגע של תשוקה, אינטימיות מטריפה...
בסוף הוא אוסף לחיבוק ומאפשר לי להתפרק ולחוש את ידיו העוטפות והמחזיקות....
בכל מפגש מרגישה בטוחה יותר, אמיצה יותר, יפה יותר, קרובה יותר...
עוד קצת שיח, עוד חיבוק.. נשימה עמוקה...
ויוצאת ליום של ריחוף... היי חבלים נעים ועוטף שכזה...
