El alma mia

דרך ארוכה ומוזרה עברתי מול המחטים... 

בגדול יש לי פוביה קשה ממחטים, כשרק נכנסתי לעולם הזה, מחטים ישבו עמוק בתוך הגבולות שלי... 

לשמחתי, בשנה וחצי של קשר שליטה עמוק ואינטנסיבי, הייתה לי הזדמנות מופלאה להיחשף לסשנים שונים ומגוונים וביניהם למדיקל.. 

בסבלנות אינסופית וחשיפה איטית ומשחקית של הדום שלי, המדיקל התחיל לסקרן אותי. ראיתי את התגובות, את גובה ההיי שאליו מגיעות הנשים שחוו אותו מידיו.. וכך, לאט לאט ממעמקיי הגבול האדום המחטים נעו להן למקום של סקרנות ורצון לחקור... בהתחלה רק לשבת ליד, לחוות דרכן, לחוות לצידו, להחזיק... ובסוף סקרנות לחוות על גופי שלי... 

הסשנים הראשונים שלי היו בעיקר התמודדות עם הפחד, החרדה הרבה שצפה בי ובמקביל הפחד לאכזב. היה לי הרבה מה לעבד שם וזה הציף את הפוביה אבל עוד הרבה חלקים פנימיים מורכבים שלי. הכאב היה בלתי נסבל לרגעים אבל מצד שני הסקרנות והרצון לחקור עוד לא פסקו לרגע... וככל שעבר הזמן יכולתי גם להירגע, לנשום ולהתרכז בחוויה עצמה... לשחרר...

עבר זמן, חוויות שונות, התרחקות, התקרבות.... הייתי בטוחה שנפרדתי מחלקים מסוימים בי, מחוויות מסוימות שכנראה לא אחווה שוב לעולם כי היו כל כך ייחודיות ונקודתיות... 

התחלתי בלמידה מחדש, דרך חדשה, בדיקה עצמית מעמיקה של מה מושך אותי.. 

מה אני רוצה לחוות, עם מי ואיך... מסע כזה.. אחר... שונה עבורי.. 

מסע שלא ידעתי ולא דמיינתי שאני אקח בו חלק.... מסע שכנראה בעבר לא היה לי את האומץ לצאת אליו... 

-------------------

ואז שישי... פליי ליטלי... 

האמת? שכל רגע בערב הזה תפס אותי בהפתעה מוחלטת. עוצמת החוויה הייתה עמוקה וחזקה. החל מלהעיז ולהוציא חלקים מורכבים עבורי החוצה.. להרגיש מקובלת ואהובה על ידי חברים גם אל מול חלקים חבויים שיוצאים לאור ומביכים אותי... 

הערב התחיל בשיחות חבריות וסשן אימפקט מדהים אחד שהעיף אותי לחלוטין... 

הוא התחיל במחשכי החלל ובמהלכו ברגע מסוים מצאתי את עצמי מובלת, נגררת, נלקחת אל איזור ליטלי במרכז החלל.. בחוץ, באור.. שיאו בחיבוק של דובי גדול והתמסרות לכאב מושלם שהוא העניק תוך כדי .. אוחז ולא משחרר גם כשאני מתפתלת ומנסה לברוח, מאבק משעשע שכזה.... תנועה בין כאב לבין הכנעה, בין דמעות לבין צחוק... 

הפסקה... 

ואז היא.. מסקרנת ועוצמתית... 

שאלה: " רוצה להידקר?"

אני מחייכת... לא יודעת.. נושמת... בודקת עם עצמי.. להפתעתי אני רוצה...דיברנו על האפשרות לפני אבל פתאום במציאות אני מרגישה את הזיעה הקרה בגב.. ובו בזמן.. כן, אני רוצה... מפנימה עם עצמי את ההבנה... לא חשבתי שאני ארגיש שוב את הסקרנות, את הרצון הזה... להידקר, להרגיש את הכאב הספציפי הזה... אבל הנה מול ההזדמנות הנכונה – כן, אני רוצה. 

מרגיעה, שואלת שאלות שאין לי תשובות טובות עליהן. אבל היא כל כך נוכחת, רגועה, מבינה ומכילה את החרדה שלי.. משהו שלא חשבתי שאני אוכל להרגיש שוב... 

היא מתחילה... 

להפתעתי המחטים הראשונות לא כואבות כמו שזכרתי. החוויה שונה לי... יש משהו עדין ונעים במגע שלה במקביל לכאב. אני מצליחה להתרכז ולנשום כל כולי רק לתוך הכאב... מחט אחרי מחט. 

בראש שלי הייתי בטוחה שאחרי מחטים בודדות אתחנן לעצור... 

אבל משהו אחר מתרחש בי.. 

כמעט שבוע אחרי, עדיין קשה לי לשים את זה במילים... 

שקט כזה מיוחד...

הכאב הלך והתעצם, היו רגעים שצווחתי מרוב שהיה לי קשה להכיל אותו. 

אבל במקביל תחושה נוספת שאני לא בטוחה איך להסביר – עדינות, רוך, עיטוף... 

משהו בי פשוט השתחרר.. 

בין המגע העדין, והמושלם שלה לבין השחרור שלי, נסקתי... 

התנתקתי, מהפחד, מהציפייה העצמית, מהחרדות שלי... שייטתי, הרגשתי כל כך בטוחה, כל כך נראית, מוכלת ומוחזקת... 

דמעות... לא של פחד וחרדה אלא של שחרור שהייתי כל כך זקוקה לו, במיוחד בשבוע הזה... שחרור שמהול בכאב מחטים בלתי מתפשר. 

לרגעים לא רציתי שהסשן הזה יסתיים... 

השיח העדין תוך כדי.. השאלות, הדאגה, המקומות שבהם עצרה, נגעה.. 

סינכרון מיוחד ומדויק שכזה שהייתי בטוחה שאני כבר לא אצליח לחוות... 

אבל הוא כאן ועכשיו והוא נעים ועוטף....

והראש שלי נמצא אי שם.. מסוחרר ומעורסל ... 

חיבוק ארוך ונעים להתמסר לתוכו...

תודה על חוויה ייחודית ומדהימה... 

כבר לא יכולה לחכות לפעם הבאה..