El alma mia

אחרי כמעט שבועיים שלא התראינו, מגיעה ישר לחיבוק חם... 

כרגיל, שיחה ארוכה, צחוק, קשר פשוט ומיוחד שכזה... 

חוגגים שוב יומולדת, הפעם שלו.. אפילו הבאתי איתי הפתעה קטנטנה כדי לציין את הערב הזה.. 

חוזרים על קשירה שכבר עשינו, לשפר... 

אני מעריצה את ההתמדה שלו, את הרצון האינסופי הזה לדייק... 

לפני שהכרנו אף פעם לא נקשרתי להאשירה. האמת?! פחדתי מזה. קשירות וורטיקליות בכללי מפחידות אותי. מהניסיון שלי, הכאב בהן הוא כמעט בלתי נסבל עבורי והכתפיים שלי שוב ושוב מאכזבות אותי. 

חימום עמוק, ארוך ומושקע... 

בחירת בגד... 

עמידה מולו...

העמידה הזו שספק מרטיטה ספק מרגשת ספק מביכה, מכניסה אותי לתוך זמן וחלל אחרים... 

ברגע אחד, ההיררכיה ברורה, משתלטת על הכל.. הדינמיקה נוצקת בתוך החיבור המיוחד הזה.. שמרגש אותי כל פעם מחדש... 

חיבוק להעברת חבל.. ההתחלה הנעימה הזו שבה הוא מלטף אותי בחבליו, מצמררת אותי... 

הובלה אסרטיבית ועדינה למקום המדויק... 

בעודו קושר ואני מתמסרת לחבלים העוטפים, מפסלים, מקבעים, מרימים, עולה בי זכרון... 

אי שם, גיל 6, הסרט פיטר פן, תמיד ראיתי את כל הסרט הזה בשביל סצינה אחת מאד ספציפית... ולרגע יש בי איזו תחושה שאני מגשימה איזו פנטזיית ילדות... 

טייגר לילי, הדמות הכי שווה בפיטר פן (וטינק כמובן), נקשרת לעוגן בים כשהגהות מאיימת להטביע אותה... ופתאום... הכל כל כך ברור... כל סצינות הקשירה מהילדות שכל כך אהבתי... פתאום הכמיהה לחבלים כל כך ברורה... 

ולרגע אחד, בין החבלים שלו, הילדה שבי מחייכת חיוך ענק בלב... 

קשירה שהייתה לי ללמידה, גם עליי בחבלים, גם על מנחים והחזקת גוף, גם על מסוגלות חדשה ואמונה שוב בגוף שלי שיכול.. גם דברים שהראש מסרב להכיר בהם... 

התרה, חיבוק אינסופי, שקט שעוטף את כולי... 

 ואז התמונה הזו... 

הוא כל כך מאתגר אותי עם התמונות האלה... ואני מחכה ומחכה ומחכה, אולי ישלח עוד תמונה.... שקצת תסתיר ממני את כל מה שאני לא אוהבת בי. שלא אצטרך להתעמת בו באופן ישיר עם המראה שקשה לי לקבל... 

ברגע הראשון וואו, ברגע השני דחייה, ברגע השלישי ניסיון לברוח... חוזרת אליה שוב ושוב, המשך של תהליך בלתי נגמר... 

משתפת באיטיות בתמונה, משתפת אותו במחשבות הקשות שלי עם עצמי ... התגובות גורמות לי להבין כמה שיפוטית אני לעצמי, כמה מעוות אני רואה אותי... התגובות שלו מרגשות אותי כל כך... עד שדמעה קורסת החוצה מרוב התרגשות והוקרה שהוא חלק מחיי ומאפשר לי את התהליך הזה... 

בסוף אני עוברת מהשיפוטיות חסרת הפשרות לקבלה, לחמלה עצמית... אני מצליחה לראות את היופי, את הנשי.. את הטבעי... 

תודה... על התהליך הזה שמתחולל בי בין ידיך וחבליך..