רואה אותך. לא במילים. באמת.
את חששך. את הנורמות למול מי שאת.
את הצורך העז שלך ל,הרגיש
לחוות
לעשות
שאעשה לך
את הבטן שמתהפכת לך
כשמדמיינת אותי עומד ואומר לך לחלוץ לי את הנעליים ולשים אותם בפינה של החדר.
להביט בך מבויישת
על הברכים
מציתת.
עושה.
ואז ללחוש לך להוריד הבגדים
ולעמוד במרכז החדר
כשאני כל כך לבוש.
אלוהים למה אני כאן שואלת עצמך...
ואת עושה.
נבוכה.
הכי נבוכה.
אבל עושה.
להסתובב סביבך .
להביט בשדייך, בענייך,
בידך בצידי הגוף זזות במבוכה.
(נושמך בעיני אבל לא אגלה)
לוחש לך להסתובב ,
את עושה.
להביט בישבנך
ולא לגעת
אך עיני כל כך נוגעות. חודרות
כאב צריבה ממבט,
את זה לא הכרת.
ללחוש לך להתכופף
מביט בציתנות והמשמעת שלך.
לא יודעת שאת מזינה עוצמתי,
מתענג.
את עושה כל מה שאגיד בלי להתחשב בעצמך. בכלל.
שלי.
ברגע נפלה ההבנה אצלך. הבנה העצמית שאני שולט בך כמו שאיש לא שלט מעולם.
כתבת לי שחוששת מעוצמתי , עכשיו מבינה כמה.
רועדת מהתרגשות .
כנועה הכי שיש (כך חשבת ...יש יותר , ויותר זאת תדעי, מבטיח)
מבוכה גדולה מידי לליבך את רוצה לבכות.
רואה אותך לראשונה ערומה כך.
מחכה כל כך למכה צורבת לחדירה פתאומית
במקום זה הולך לפינת החדר ומדליק את האור הגדול
לאאא אל תדליק לוחש ליבך,
אך יודעת שאעשה בדיוק הפוך אז אין טעם לבקש.
מדליק האור כי רוצה שמבוכתך תצא מהבפנים החוצה.
שאראה לעומק לא רק את איבר מינך לפרטים וגופך שנעים לעיני.
מדליק את האור שאביט בפנייך המובכות כל כך
בצעקת נפשך.
מדליק האור שאראה לחלוחית עינייך שפתייך הרועדות בחיוך הפוך.
זה מרגש אותי.
זה מרגש אותך פי אלף.
מסתובב לאט סביבך נצח זמן. ואומר לך,
"עכשיו תתכופפי.
אני רוצה שתחזיקי ברגלייך הכי קרוב לעקבים מבלי לכופף הברכיים."
הוראות מדוייקות כלכך ופשוטות.
לא לא לא הוא לא מבקש זאת בפעם הראשונה שרואה אותי.
בקול מהוסס כל כך לוחשת,
"אפשר לכבות אור בבקשה?" יאווווו
באמת אמרת את זה?
מסתובב אלייך מצמיד פני לפנייך 20 סמ מרחק ושותק. במבט שזועק- באמת אמרת את זה? מביט בענייך המבוהלות, בשתיקה הכי רועשת שפגשת בחייך ,
כמפולת הרים וסלעים נמעך שאריות מי שהיית לפני שפגשת אותי.
סליחה סליחהו ומיד את מתכופפת בעמידה הכי שיכולה .
אני עומד ממולך עדיין, לא זז, את יודעת שעשית משהו רע. אבל מבינה שזו פעם אחרונה. בלי שאמרתי מילה.
זו השניה בה נמסרת מרצון. תרשמי התאריך תרשמי השעה תזכרי הרגע, כי מה שחיכית לו קרה.
חוזר לאחורייך,
מתכופף. מביט.
לא אומר כלום .
את מתה ממה שעושה לך, רוצה לקבור את עצמך.
מביט ושותק.
אני רואה כמה שאת רטובה , מבין מה עושה לך.
ילדה טובה.
מבקש:
"השארי מכופפת בדיוק ככה ועם הידיים פסקי ישבנייך הכי שאפשר."
רואה שבולעת רוק,
משער שבליבלך ממלמלת, הסברים מדוייקים לפרטים , כזה מחושב... מה הוא עושה לי מה והוא רואה שם מאחורי, הכי מביך, תחתוני מופשלות וכולי חשופה וכל כך רגישה...לפסק בעצמי? והוא לא נגע בי עדיין...איך יכולה...? חייבת חייבת רוצה רועדת מרוגשת,
כל שתגיד נתתי הכל.
עושה.
אני מחייך, מביט מסופק, נמשך למה שרואה. למה שעושה.
הרטיבות התגברה זה ריגש אותך כל כך גופך מתחנן בדרכו לנגיעה.
שתצרוב שתכאב שתלטף רק נגיעה. אולי חגורה?
זה בטח מגיע לוחשת לעצמך , עוד שניה ויחדור כי כבר המון זמן שהוא מתעלל בי.
אולי להתחנן? אני פוחדת לדבר ...
ואז דורש "תחדירי אצבע אחת האמה של יד ימין עמוק לפותך. ואז להשאר שם בלי להזיז"
די את לא יכולה יותר אני מביך אותך כל כך את מרוחה על הרצפה אוףףףף.
עושה.
על הדרך לוחצת על הדגדגן זרמים...זרמים...אבת לא מזיזה.
אני מרוצה ממך מאוד. את מתקדמת יפה.
כך מביט בך ובין רגלייך דקה שתיים נצח.
ואת לא זזה, ממושמעת, עושה.
לוחש לך" תוציאי את האמה ותחדירי אותה לחור האחורי שלך. "
מיד עושה כבר שלי לגמרי.
מפוצץ ריגוש שלי. ומרגשת אותי כמו שכל כך רוצה.
חושב לעצמי כמה שאת יפה לי וכמה נעים ונכון לי את כולך, כמה שהריח שלך מדוייק ועורך חלק כמה שחורייך אומנות אבל את כל זה שומר לעצמי.
אוהב להחמיא אבל כל דבר בעיתו.
חשה בעצמותייך את נוכחותי.
מרגישה כיצד כתמנון משתלט ועוטף עצבייך החשופים לי, פיסה אחר פיסה. את לא מתנגדת, מאפשרת.
וכל כולך הופכת שייכת. מרצון, מהשתוקקות, מצורך, לא להחליט יותר לא לרצות כלום חוץ מלרצות .
לדעת שאשמור עלייך. מגבולות לא נכונים ממני מאחרים ומעצמך.
מרפה כי יודעת שאקח ממך הכל כפי שכלכך זקוקה ואתן לך הרבה יותר.
בקצב כזה בקצב אחר, מחייך לי זה כבר קרה.