מכירה את החוקים.
עשית זאת על מנת לקבל עונש.
ברור לי .
כשסיפרת לי עינייך התנגשו עם הרצפה בהרמוניה מחרמנת.
עם זאת ידעת ועשית. זה פחות מחרמן.
לא הולך לרגשך בחגורתי, או להשכיבך על ברכי כשישבנך ערום לכפות ידי הרעבות, כפי שמשתוקקת.
את לא תעשי דברים בכוונה.
זימנתי אותך.
לבשתי גינס בלבד.
"למיטה ערומה" לחשתי.
ראיתי את ענייך מחפשות חבלים ,אזיקים,שוטים, תרבד לעזאזל, משהו...
אך המיטה היתה ריקה.
'שכבי על הבטן"
" החדירי מקדימה 2 אצבעות יד ימינך ושתי אצבעות יד שמאל שלך. הכי עמוק שיכולה ."
"בשום שלב אל תזיזי את האצבעות או האגן"
" לא לאונן, לא לזוז, לא להוציא האצבעות ."
הורדתי את הגינס.
לבשתי מכנס עבודה,
בחרתי חולצה מכופתרת , שאלתי אותך מה עדיף התכלת או הלבנה? תודה.
גרבתי גרביים,
נעלתי נעליים,
השפרצתי קצת בושם אברקרומבי ,
בדקתי שלא זזת ושאצבעותייך עמוקות מספיק.
יצאתי מהחדר.
עשיתי קפה לדרך
והלכתי לפגישה חשובה בתל אביב.
לא ידעת לאן או לכמה זמן
רק ידעת שאסור לך לאכזב.
שכל עולמך לעשות במדוייק את שמבקש.
שניות ארוכות כל כך.
דקות לא קלות.
עשרות דקות
כנצח.
שעות.
אין לך שעון אין בחדר שעון
אסור לך לזוז.
אצבעותייך כואבות, עורך מחוספס מהרטיבות של עצמך.
ממתינה.
חושבת.
משתוקקת.
רטובה מהעונש המעליב חסר הרחמים.
משתדלת לא להזיז אגן.
אחרי שלוש שעות וחצי, חזרתי.
לא אמרת מילה. וכן, ראיתי את הדמעה.
שכבת מפוסקת,
אצבעותייך בתוכך.
הוצאתי יד ימין, ובדקתי את מרקם עור האצבע.ואז ייד שמאל...
מקומטות כמו אחרי אמבטיה של כמה שעות.
שאלתי אותך אם רוצה לאונן בלי רשותי?
"בחיים לא"
לחשת.
פיך רועד.
ממש רעד, התאפקת לא לבכות.
מחרמן. אוהב שמתאפקת.
"גם אני חושב כך" עניתי.
התפשטתי. לקחתי ג'ל , את ישבת על סף המיטה.
ילדה מבויישת. מלאה אשם ובושה.
התישבתי על הכורסא הרחוקה ואוננתי.
הבטת בי בלי לשאול.
ראית אותי גומר.
מרים אגן אל כף ידי.
בלעת רוק.ראיתי.
לצפות בזרע היקר שלך נשפך לו לכל הכיוונים.
וידעת. את שכבר ידעת.
את לא מחליטה.
את לא מזמנת עונש.
את גורה ממושמעת.
תתלבשי אמרתי לך.
התלבשת.
שאלת בשקט בשקט כשענייך מביטות שוב ברצפה, " אני יכולה ללכת?"
הנהנתי
והלכת .
בלי להגיד מילה.
בערב שלחת לי הודעה, מליבך הרועד:
"סליחה."