כילד זוכר את הנערה בקופת חולים.
ישבתי על הכסא ממתין לחבישה, הייתי בן 9 אולי 10
נכנסה ילדה / נערה גדולה ממני בכמה שנים אל מאחורי הפרגוד.
אבל בזוית שלי ראיתי אותה.
היא הפשילה בחשש מכנסיה וליבי פתאום דפק בעוצמת שלא הכרתי , מבעבע לי את הבטן בזכות שלמותה.
נשכבה על המיטה בעדינות זכורה.
זוכר שראיתי מאמצע גבה ומטה.
האחות שלידה הורידה לה את התחתונים כמעט עד ברכיים.
זוכר את התנועה שעשתה זאת, את ההחלטיות.
ואז התארגנה לאט..חיברה המחט למזרק,
הזריקה לבקבוקון, שאבה התרופה, ולאט הוציאה האויר מהמזרק.
המשכתי להביט בעיניים רועדות כיצד ניקתה את ישבנה הצחור עם צמר גפן.
יכולתי למות מהתרגשות.
נפעמתי.
לא ידעתי עד הרגע ההוא ריגוש מיני מעבר לזיקפת בוקר לא ברורה.
לא יכולתי לבקש סצינה מושלמת יותר כילד להתחלת בגרותי המינית.
היום לא הייתי מביט. הכי לא. מציצנות לא עושה לי את זה כלל, וזה לא היה העניין, אלא ההבנה שאני נמשך למה שקורה שם. כמו שלא הכרתי.
כילד, התרגשתי להבין כי נמשך לבת.
התרגשתי מישבנה הלבן,
התרגשתי מהתחתונים המופשלים שלא על ידה.
התרגשתי מהאחות הסמכותית שעושה לה את כל פחדיה, כשהיא ערומה וכלכך נשלטת .
התרגשתי מתחושתה בזמןמההכנות לקראת הלא נודע המאיים.
התרגשתי מההבנה שלי שממש אוהב את זה.
מהריגוש עצמו.
נשמתי לריאות וללב החשש שלה.
האינטימיות.
הייתי ילד,
זוכר את החום בחזה וכל החושים הלא מוכרים זקורים.
הבנתי באותה שניה שצפיתי באחד מהרגעים שירגשו אותי כל חיי.
יודע שזו היתה נקודת תפנית מינית בחיי.
פתאום הבנתי שרוצה אותה.
שוכבת על הבטן
מפוחדת
מובכת כל כך
עדינה ויפה
לא שולטת.
ועושה לה משהו מרגש, מביך, לעיתים כואב.
ממש אהבתי אותה ברגע הזה שלה.
אולי בזכות הרגע הזה הפכתי מה שאני .
ואני אוהב את מה שאני.
ישבן לבן מהפרגוד , תודה על מה שיצרת. אם רק היה לך מושג...