פתאום אסור להיות שמחים.
אושר הוא תכלית החיים וראויים אנחנו
מאחל לכולם שנצליח ליצר הפרדה בין כל הסבל שקיים בחוץ, בחדשות, בעולם ...
לבין הרגש שבלב האישי של כל אחד מאיתנו.
שנפסיק להתבלבל בין הכלל לפרט.
בהחלט נכבד את כאב הכלל ונלחם למענו הכי שאפשר!
אך נשאיר את להבת האושר שבלב בשיאה כי טוב לנו בפן האישי ואל לנו לתת לאיש לכבותה ..
להלן סוד עוצמתינו.
האישי והלאומי
צריך ומותר בהלויה לבכות, לזעוק לצעוק.
מותר גם להשבר מידי פעם.
אך צריך ובהחלט מותר במסיבה לרקוד לשמוח לחגוג.
מותר!!! וצריך.
חייבים להוקיע את תרבות העצב המשותף שנוצר כאן.
תרבות האוסרת להגיד מצויין כששואלים מה שלומך.
ואין זה קשור לחטופים.
עליהם ולמענם נילחם !!! אך כשאני עצוב זה לא אחדות זה לא משמח אותם או מזרז שיחרורם.
להיפך.
תרבות העצב מחלישה את האדם ואת הכלל.
עצב האישי אינו מעצים ואינו תורם. ואין בו הזדהות עת האדם עם עצמו.
כי אם מחליש בלבד. כריקבון מבפנים,
כסרטן מועך הנפש, מאפשר לאויבנו לנצח.
עצב הוא חולשתינו ואין הוא מסמל איחוד או עוצמה.
עוצמתינו היא כוחנו הפנימי, ואחדותינו,
די לעודד ולהתרברב בעצב.
האיחוד נכון בחיבוק, בעזרה, בהתגייסות, בלחימה המשותפת .
לא בעצב.
אושר הוא תכלית החיים וראויים אנחנו.
רק אומר.
