נבכי התודעה

אני קצת אחר מהנוף, אבל גם יותר קונסרבטיבי

מעולם לא הלכתי עם הזרם כי היה יותר כיף לעשות הכל הפוך.

למזלי אהבתי להקשיב.

הקשבתי לחברים, ולאנשים זרים.

הקשבתי לבנות זוגי, ואז למדתי גם להקשיב לעצמי.

למדתי שאני אוהב להיות בשליטה, אבל אני לא מזוכיסט.

שלפעמים המרדף שווה יותר מהכל.

אני למדתי שלפעמים אנשים מתגאים בהרס עצמי

ושאנשים מחפשים מפלט ומשתמשים במין

וגם למדתי על BDSM

הלכתי למסיבות והייתי בגאנג-באנגים

ולא אמרתי לא, כי רציתי עוד

כי נהניתי מהצומת לב.

כי המבט הספציפי הזה שאני לא יכול לתאר

ותחושת המלכות כשמבקשים ממך "אדוני, אני יכולה...." וכבר לא משנה מה היא אמרה אחרי, כי הייתי עסוק בגאווה.

אבל אז גם גיליתי כשכואב.

ולא בפאן הפיזי, אלא כשהראש לא מסתדר עם העולם שמתרחש.

כשהגיון עזב את הדלת כי

"פאקינג תראו איזה כיף לי וכמה אני מזייין!!!!!!"

והאמת שהיום אני קצת מצטער שלא הקשבתי לעצמי כשידעתי שאני טועה.

אני חושב שכשנפל לי האסימון, וכשהקשבתי לעצמי באמת

רק אז התחלתי להבין מה זה BDSM בשבילי.

הBDSM שלי זה גבולות ותקשורת

זה מין שיכול להיות גם מרפא ולא רק אוכל ולוקח ומתלהם

זה כשהמתח באוויר, המיטה היא רק עוד prop והחדר רק חלל.

אצל הרבה אנשים BDSM נמדד ברמת הכחול שעל התחת,

אבל אני קצת אחר