פגשתי אותה בבית קפה אחרי יותר משנתיים שלא היה בינינו קשר. היה חם בחוץ אבל כל הגוף שלי היה צמרמורות של התרגשות. מדי פעם הצצתי אל הפנים שלה ואפילו אל העיניים שלה אבל רוב הזמן טיילתי עם המבט בין הדברים שעל השולחן שלנו.
"תראי חמודה אני לא יודעת אם יש לי עכשיו עבודה בשבילך" היא אמרה לי.
אמרתי לה שמאוד אהבתי לעבוד איתה ונזהרתי לא להגיד יותר מדי שהיא לא תבהל. ידעתי שהיא לא יודעת מה הרגשתי אז ומה אני עדיין מרגישה כלפיה.
היא שאלה מתי השתחררתי ואם עבדתי מאז. עבר פחות מחודש ואני רק בבית. בכל השנתיים האלה חשבתי שמה שהרגשתי איתה וכלפיה יעלם ושזה סתם היה משהו חולף אבל למרות שלא נפגשנו ואפילו לא דיברנו כל המחשבות שלי לא נעלמו ורק התחזקו.
לא האמנתי שאני עושה את זה אבל פתאום שאלתי אותה "וחוץ מהמשרד, אולי את צריכה מנקה בבית או משהו?"
היא חייכה ושאלה אם זה באמת מה שהייתי רוצה לעשות.
ואז החלטתי שזה עכשיו או אף פעם לא ושתיתי עוד קצת מהלימונדה, ואמרתי לה "בשבילך אני רוצה לעשות הכל".
והיא שתקה וגם אני שתקתי ובטח הסמקתי נורא. "תגידי משהו... בבקשה..." כמעט התחננתי.
היא ביקשה שאני אסביר ואני לא ידעתי איך. ואז היא אמרה "אמרת שתעשי הכל, אז עכשיו אני מבקשת שתסבירי את עצמך, את זה את יכולה לעשות?"
ואז הסברתי לה. סיפרתי לה איך הרגשתי בכל פעם שהכנתי לה קפה במשרד ובכל פעם שהיא ביקשה ממני לצלם משהו במכונה ובטח בשבילה זה היה סתם עוד ניר שהיא נותנת לי. סיפרתי לה על איך שהקול שלה לא עוזב אותי שנתיים ועושה לי צמרמורות בגוף. סיפרתי לה הכל וכל הזמן קיוויתי שהיא לא תצעק עלי או תחשוב שאני משוגעת או תקום ותלך משם. רציתי שהיא תחייך ותגיד לי כן. זה מה שרציתי.
אחר כך שוב שתקנו והיא אמרה לי שהיא אף פעם לא שמעה דבר כזה ואף פעם לא היתה במצב כזה.
ואז פשוט התחלתי לבכות. הרגשתי כאילו חשפתי את כל מה שהיה בתוכי ונשארתי ריקה כזאת. לא יכולתי לשלוט בזה. היא לקחה את היד שלי ביד הגדולה והחזקה שלה ואמרה לי "תראי. אני אף פעם לא שמעתי דבר כזה וגם לא ידעתי שאת מרגישה ככה" ואחרי שהמשכתי לבכות היא ליטפה לי את היד ואמרה "את יודעת מה? אני מוכנה לנסות. בואי נראה לאן זה יוביל"
לא האמנתי שזה קורה לי. זה היה כמו חלום ולא רציתי להתעורר. היא השאירה כסף על השולחן אפילו בלי לבקש חשבון והלכנו למכונית שלה.
כל הדרך שתקנו ושמענו מוסיקה ברדיו. הבכי שלי נרגע ושוב התרגשתי והרגשתי את הלב שלי דופק חזק. היא חנתה ליד הבית שלה שהוא בנין גבוה ודי חדש ואמרה לי "דבר אחד שיהיה לך ברור. אני לא יודעת מה יקרה ולאן זה ילך, אבל כל מה שיקרה נשאר בינינו. אני מכניסה אותך אלי הביתה כי אני סומכת עליך. אל תאכזבי אותי"
"ברור" אמרתי ואחרי רגע הסתכלתי עליה והוספתי "גבירתי".
היא חייכה ואמרה לי לבוא. יצאנו מהמכונית ועלינו במעלית. היא פתחה את הדלת והכניסה אותה לבית שלה. רעדתי.
היא שמה את המפתחות ואת התיק שלה על השולחן בכניסה ואמרה לי "בואי תכירי את הבית". הבית שלה היה מאוד מסודר ומטופח כמו שתיארתי לעצמי. עשינו סיבוב והיא הראתה לי את המטבח והאמבטיה והסלון ואפילו את החדר שלה שהיה מלא בריח נעים.
היא התישבה על הספה בסלון והסתכלה עלי. אני עמדתי והסתכלתי עליה וזאת אולי היתה הפעם הראשונה שהעזתי להסתכל ככה. הרגשתי חום כזה בפנים וגם קצת פחד שאולי מרוב שחשבתי על זה אז עכשיו כשזה יהיה באמת זה יהיה אחרת. כל הזמן דמיינתי שהיא רוצה ויודעת ועכשיו שהיא אמרה שגם לה הכל חדש פחדתי שאולי היא תתחרט או תתאכזב ממני. שאלתי אותה אם היא רוצה קפה כי זה הדבר הראשון שעלה לי לראש.
היא חייכה ואמרה "כן. תכיני לי כוס קפה. את כבר יודעת איפה המטבח" והיא נשענה אחורה על הספה.
אני אמרתי "כן גבירתי" והלכתי למטבח ורק המילים האלה שאמרתי כבר החזירו אותי לכל המחשבות שהיו לי מאז שהיכרתי אותה.
הרתחתי מים בקומקום ובחרתי ספל יפה מהארון. זכרתי איך היא אוהבת את הקפה שלה והכנתי אותו מהר ומקצועי למרות שקצת רעדו לי הידיים. לקחתי את הספל והבאתי אליה לסלון התכופפתי על הברכיים והחזקתי אותו מולה. היא חייכה שוב וזה מאוד שימח אותי ואז היא אמרה "את צריכה לדעת שבבית אני תמיד מעשנת עם הקפה. הסיגריות והמאפרה במטבח".
שוב אמרתי "כן גבירתי" והלכתי מהר למטבח להביא את הסיגריות והמאפרה שלה. באתי אליה שוב על הברכיים והיא הוציאה סיגריה מהקופסה והתכופפה אלי. זאת הפעם הראשונה שהדלקתי סיגריה בחיים. היא שאפה מהסיגריה והוציאה את העשן, ואז לקחה את הספל ונשענה שוב. חיכיתי על הברכיים וכמעט התפללתי שהקפה יהיה לה טעים וכמו שהיא אוהבת. חיכיתי לראות איך היא תגיב.
היא אמרה "מצויין" והמילה הקטנה הזאת היתה בשבילי האושר הכי גדול של המון זמן. קשה להסביר אבל ממש ככה הרגשתי. כאילו שהמילה הזאת היא התגשמות של חלום.
אבל ידעתי שאסור לי לקפוא עכשיו אז אמרתי לה "את אוהבת מסג' ברגליים גבירתי?"
היא לא ענתה רק הסתכלה עלי בעיניים החודרות שלה ואמרה "ממממ..." וקירבה את הרגליים שלה קדימה לכיוון שלי.
ישבתי על הברכיים והורדתי לה את הסנדלים והידיים שלי ממש רעדו מהתרגשות. לקחתי רגל אחת שלה והתחלתי לעשות מסג' איטי כמו שחשבתי שהיא תאהב בעקבים ובאצבעות. היא ישבה שם ככה נשענת על הספה שותה קפה ומעשנת וכל מה שרציתי זה לדעת שהיא אוהבת את זה ולא מתחרטת ושאני אוכל להשאר ככה עוד ועוד ועוד.
פתאום צלצל הטלפון הסלולרי שלה. היא הסתכלה עלי ככה מלמעלה ואמרה "מותק, לכי תביאי לי אותו בבקשה. הוא בתיק שלי" ואני קמתי ורצתי להביא לה אותו. היא התחילה לדבר בטלפון ונתנה כל מיני הוראות למישהו בעבודה. שוב חזרו אלי הזכרונות של הדיבור הסמכותי שלה שם כשאני עבדתי איתה. ניסיתי לדמיין עם מי היא מדברת. אולי אני מכירה אותו עוד מאז שעבדתי שם... ישבתי מתחתיה ופתאום לא ידעתי אם להמשיך לעשות לה את המסג' או לא. לא ידעתי אם זה יפריע לה או שאולי בעצם זה מה שהיא רוצה כי זה מה שעשיתי קודם והטלפון לא היה משהו מתוכנן. הסתכלתי עליה לקבל רמז אבל היא לא הסתכלה עלי בחזרה. בסוף החלטתי שאם זה התפקיד שלי אז אני צריכה להמשיך וככה פשוט לקחתי את הרגל השניה שלה ועיסיתי. היא חייכה אבל לא הייתי בטוחה אם זה בגללי.
אחרי דקה או שתיים היא סגרה את הטלפון וכיבתה את הסיגריה. היא לקחה עוד לגימה מהקפה ושאלה אותי אם אני בסדר "שם למטה". זה העביר בי צמרמורת אבל זאת היתה צמרמורת טובה, של התרגשות. אמרתי לה "כן גבירתי" והעזתי גם לשאול אם היא נהנית. היא אמרה "מאוד" ושאלה אם עשיתי את זה הרבה בעבר. לא היה לי נעים להגיד לה שלא, אבל ידעתי שאסור לי לשקר לה אף פעם. ואז היא אמרה "את עושה את זה מצויין. אני מתחילה לאהוב את העניין הזה" ואני קיויתי שהיא מתכוונת לעניין הזה שאני משרתת אותה ולא רק למסג' ברגליים.
היא הניחה את הספל שלה ושאלה "מה דעתך על ארוחת צהריים? את רעבה?"
שאלתי אותה "להכין לך גבירתי?"
היא חייכה ואמרה לי ללכת לשטוף ידיים באמבטיה ואחרי זה לבוא למטבח.
קמתי והיא קמה אחרי. שטפתי ידיים אולי שלוש פעמים עם הרבה סבון כדי שאהיה מספיק נקיה להכין לה אוכל למרות שלא ידעתי מה היא רוצה שאני אכין לה. רציתי ללמוד הכל: שתלמד אותי מה היא אוהבת ואיפה נמצא כל דבר ושאני אוכל לעשות בשבילה דברים בדיוק כמו שהיא רוצה. יצאתי מהאמבטיה ונכנסתי למטבח. היא חיכתה לי שם וראיתי שהיא החליפה בגדים. היא כבר לא היתה עם החליפה היפה שלה אלא עם מכנסי טייץ וחולצה בלי חזיה. היא כנראה ראתה שאני מסתכלת ואמרה לי עם חיוך "לא חשבת שבבית אני לובשת כל הזמן חליפות נכון?"
חייכתי בחזרה ואולי קצת הסמקתי כי היא כאילו קראה את המחשבות שלי. פחדתי שהיא כועסת עלי אבל היא שוב חייכה וליטפה לי את הראש ככה בחיבה ואמרה "שתינו צריכות עוד להתרגל, אוקיי?"
היא לא חיכתה לתשובה אלא פתחה מיד את המקרר. הוא היה די מלא באוכל ואפילו עוגת שוקולד שנראתה מדהימה. ומה שהיה הכי מדהים זה שבדרך כלל אם הייתי רואה עוגת שוקולד הדבר הראשון שהייתי מרגישה זה שאני מתה לאכול חתיכה ממנה והפעם מה שהרגשתי זה רק שאני מתה להכין לה עוגה בעצמי ושהיא תאהב אותה ותהיה שמחה. זה היה לי מוזר להרגיש ככה אבל זה היה טוב, משמח.
היא ביקשה שאני אכין חביתות לשתינו וסלט ירקות. היא הראתה לי איפה החמאה, הביצים, המחבת, הירקות, קרש חיתוך. היא לא אמרה את זה אבל רציתי לחשוב שהיא אומרת "אני מראה לך הכל פעם אחת ובפעם הבאה את צריכה לדעת כבר בעצמך" אז שמתי לב לכל פרט שהיא אומרת ומבקשת ממש כמו בימים הראשונים שעבדתי איתה לפני הצבא.
בזמן שהכנתי את האוכל היא הלכה לסלון ודיברה עוד קצת בטלפון. הרגשתי קצת אשמה בזה שהיא לא הלכה לעבודה וצריכה לנהל הכל מהבית ככה, אבל מצד שני הייתי הכי שמחה בעולם שהיא נתנה לי הזדמנות להיות שלה ושהיא היתה מוכנה שאני באמת אעשה בשבילה דברים. הכנתי שתי צלחות יפות עם חביתה וסלט והלכתי להגיד לה שזה מוכן. היא היתה באמצע שיחה ואני עמדתי מולה ולא רציתי להפריע. היא ראתה שאני עומדת שם ושאלה אותי עם העיניים שלה. לקחתי נשימה ואמרתי לה "האוכל מוכן גבירתי. להגיש לך לכאן?" היא עשתה סימן של "לא" עם האצבע והמשיכה לדבר בטלפון. הסתובבתי וחזרתי למטבח לערוך את השולחן.
אחרי שסיימנו לאכול היא שוב ליטפה לי את הראש ואמרה "זה היה מצויין, תודה". ואז היא קמה ואמרה לי "אני יושבת בסלון. אחרי שתשטפי את הכלים בואי אלי". קמתי מיד ושטפתי את הצלחות שלנו, ניקיתי גם את הכיור וסידרתי את המטבח ואז באתי אליה לסלון. היא ביקשה שארוקן את המאפרה ואחזיר אותה ואני רצתי מיד לעשות את זה. חזרתי עם המאפרה הריקה והיא ביקשה ממני לשבת לידה, על הספה.
היא הדליקה סיגריה ואמרה לי "הייתי רוצה לדעת איך זה עד עכשיו בשבילך".
אמרתי לה "זה נהדר גבירתי ואני מקווה שגם את מרוצה ושתתני לי להמשיך עוד".
היא שמה את היד שלה על היד שלי ואמרה שהיא עדיין מתרגלת, וזה חדש לה אבל זה גם מוצא חן בעיניה. ואז היא הסתכלה עלי בעיניים החודרות שלה ואמרה "20 שקל לשעה נשמע לך הוגן?"
זה קצת בילבל אותי. ניסיתי להגיד לה שאני לא עושה את זה בשביל כסף אבל היא היתה מאוד החלטית ואמרה שאם אני עובדת אני צריכה לקבל תשלום, ושאני צריכה להעריך את זה שהיא רוצה לשלם לי.
לא היתה לי ברירה למרות שבשבילי זה באמת לא היה בשביל כסף ורציתי שגם מבחינתה זה לא יהיה ככה. היא כיבתה את הסיגריה וקמה וסימנה לי לבוא. הלכתי אחריה היא נכנסה למטבח והסתכלה על איך שניקיתי את הכיור. היא חייכה ואני שמחתי שהיא מרוצה כי זה היה גם היום הראשון שלי וגם היום הראשון שלה בעצם. ואז היא ניגשה לתיק שלה והוציאה שטר של 100 שקל נתנה לי ואמרה "אני אלך לנוח עכשיו. לכי הביתה ואנחנו נהיה בקשר מחר" וליטפה שוב את הראש שלי. אמרתי לה "תודה גבירתי" והיא הלכה לחדר השינה שלה.
לפני שהלכתי עוד רצתי לסלון ורוקנתי שוב את המאפרה שלה, ואז יצאתי בשקט וסגרתי אחרי את הדלת והלב שלי כמעט התפוצץ מרוב רגשות.
לפני 19 שנים. 11 בספטמבר 2005 בשעה 9:22
