חלום מתגשם

ביום שישי בבוקר התעוררתי מוקדם כרגיל וכשנזכרתי שאני לא עובדת היום מצד אחד היה לי עצוב אבל מצד שני כבר התרגלתי שיש לי ימים חופשיים בבית ונשכבתי בחזרה על המיטה בהרגשה של רוגע. הרחתי שוב את היד שלי ועוד היה קצת ריח של הסבון של גבירתי ואחרי זה יצאתי מהחדר. רחצתי שיניים ופנים ואמא שלי שאלה אם אני רוצה קפה. כל כך התרגלתי להכין קפה גם לעצמי וגם לגבירתי שזה היה לי מוזר לבקש מאמא שלי עכשיו. היא שאלה שוב ואמרתי בסוף כן ואז היא שאלה כמה סוכר אני אוהבת וחשבתי כמה זה מוזר שאפילו אמא שלי לא יודעת דבר כזה ואני יודעת אפילו איך לעשות קפה לחברה של גבירתי אבל מצד שני אמא שלי אף פעם לא מכינה לי קפה אז בעצם איך היא תדע...
היא שאלה איך היה בעבודה אתמול ואמרה שבכלל מאז שהתחלתי לעבוד היא כמעט לא רואה אותי. אמרתי לה שהכל בסדר ושככה זה כשאני עובדת אחרי הצהריים וחוזרת בלילה והיא שאלה אם זה בסדר לי ככה. חשבתי איך אין לה מושג לא רק מה אני עושה שם אלא איך אני מרגישה שם ואין לי סיכוי אפילו להסביר לה וסתם אמרתי שהכל אחלה והיא אמרה "יופי" וניסתה לשים לי יד על הראש אבל אני ברפלקס זזתי כי ככה תמיד הייתי איתה - היא מנסה לגעת בי ואני לא אוהבת את זה. פחדתי שפתאום היא תגיד לי "לה את מרשה ולי לא..." וזה עשה לי צמרמורת. אחרי רגע הבנתי שהיא לא יכולה להגיד דבר כזה כי אין לה מושג אבל בכל זאת משהו מהפחד נשאר.
היא הלכה לשתות את הקפה עם העיתון בסלון ואני נשארתי במטבח. המון מחשבות רצו לי בראש כמו זה שאמא שלי לא יודעת עלי כלום למרות שהיא חושבת שהכל רגיל ושהיא יודעת הכל ומחשבות על גבירתי ומה שהיה אתמול וסתם תמונות שעלו לי בראש של הבית שלה ואיך אני מסדרת אותו. כל המחשבות האלה עשו לי הרגשה קצת עצובה. ישבתי שם גם אחרי שסיימתי את הקפה ואמא שלי עברה ושאלה אם הכל בסדר. אמרתי לה שכן ואפילו חייכתי קצת שלא תדאג. היא שאלה אם היא אמרה לי שהיום אנחנו אוכלים צהריים אצל דוד שלי ואמרתי לה שלא. קצת כעסתי שהיא מודיעה לי כאלה דברים ברגע האחרון אבל בעצם ממילא אין לי מה לעשות בבית אז מה זה משנה. היא לא שאלה אם אני באה כאילו זה ברור לה ואז היא הלכה לחדר שלה להתלבש. היא יצאה ואמרה שהיא הולכת לקניות ושאלה אם אני רוצה משהו מיוחד. לא יכולתי לחשוב על כלום וישר עלו לי בראש תמונות שלי עושה קניות לגבירתי. אמא שלי הלכה ונשארתי לבד בבית.
כתבתי במחשב וגלשתי קצת באינטרנט. אחרי שעה בערך הטלפון שלי צילצל ואני קפצתי כמו מטורפת לענות מהר. כשראיתי שזאת אמא שלי התאכזבתי ואפילו קצת התעצבנתי שהיא כאילו עבדה עלי למרות שזה לא היה בכוונה. אבל לא הבנתי למה היא מתקשרת לנייד שלי ולא הביתה אם היא יודעת שאני פה. היא אמרה שהיא מגיעה ושאני ארד לעזור לה לסחוב את הקניות למעלה. עזרתי לה ושאלתי קצת בעצבים למה היא התקשרה לנייד והיא אמרה "לא ידעתי אם את בבית מה קרה?" ובאמת לא קרה כלום חוץ מזה שחשבתי לרגע שזאת גבירתי והלב שלי קפץ. אמרתי לה שלא קרה כלום וזה סתם מוזר.
סידרנו את הקניות בבית והיא הלכה לטפל בכביסה ואני ישבתי לקרוא קצת עיתון. גבירתי עדיין לא התקשרה ונזכרתי שהיא הבטיחה להתקשר. חשבתי עליה ועל מה שהיא עושה עכשיו. אף פעם לא הייתי איתה ביום שישי ככה בבית למרות שהייתי פעם כשהיא לא הלכה לעבודה אבל בכל זאת ליום שישי יש הרגשה אחרת. אני מקווה שיום אחד היא תרשה לי להיות איתה גם ביום שישי. זה יהיה מיוחד.
בצהריים נסענו לדוד שלי וכשישבנו שם הוא ואישתו התחילו לשאול אותי מה אני עושה עכשיו אחרי שהשתחררתי מהצבא ומה התוכניות שלי. אמרתי שאני עובדת והם שאלו איפה ומה ולא ידעתי מה להגיד להם והתחלתי להסמיק ואז אמא שלי אמרה "היא עוזרת אישית של המנהלת איפה שהיא עבדה לפני הגיוס" ודי הצילה אותי מכל זה. הם המשיכו לשאול קצת מה אני עושה שם ואני סתם התחמקתי ואחרי זה עברו לדבר על משהו אחר. אף פעם לא חשבתי להגיד "עוזרת אישית" וזה באמת עושה כנראה רושם יפה על אנשים שלא יודעים ואי אפשר להגיד להם את האמת. מצד שני גם אמא שלי לא יודעת את האמת עד הסוף אבל בכל זאת היא ידעה שזה מביך לספר ובמצב רגיל הייתי אולי כועסת עליה שהיא מתביישת במה שאני עושה אבל פה הרגשתי שהיא עזרה לי לצאת מזה.
המשכנו לשבת שם ודווקא בגלל שכבר הזכירו את העבודה שלי שוב נזכרתי שעדיין גבירתי לא התקשרה למרות שהיא הבטיחה והתחלתי לחשוב מה קרה. פתאום רציתי לחזור הביתה ולהיות בחדר שלי לבד ולא היה לי כוח יותר להישאר שם. כאילו אם אני אהיה בבית לבד גבירתי תרגיש את זה ותוכל להתקשר אלי ונדבר כי עכשיו אני עם כל המשפחה וגם אם היא תתקשר זה יהיה לי נוח לדבר איתה חופשי.
כשחזרנו נכנסתי לחדר שלי לנוח וכמעט נרדמתי אבל כל הזמן התקשרו חברות שלי והפריעו לי. לא קבעתי איתן כלום כי לא היה לי מצב רוח לזה. רק בערב גבירתי התקשרה סוף סוף ואני כמעט צעקתי משמחה וקיויתי שאמא שלי לא שמעה את זה מבחוץ. גבירתי אמרה שהיא היתה כל היום בריצות וסידורים ואמרתי לה שבשביל זה יש לה אותי ושאני יכולה לעזור לה והיא לא צריכה לעשות דברים לבד. היא צחקה ואמרה שיש דברים שהיא בכל זאת צריכה לעשות בעצמה וזה בסדר ושאלה מה שלומי. אמרתי לה שאני בסדר ושכל היום רציתי שהיא תתקשר וחשבתי עליה. היא שאלה מה עשיתי היום וסיפרתי לה הכל וכשאמרתי את הקטע עם ה"עוזרת אישית" היא צחקה ואמרה "עוזרת אישית... זה יפה... את אוהבת את ההגדרה הזאת?" ואני אמרתי "לא גבירתי. אני אוהבת שאת קוראת לי משרתת" כי ככה אני באמת מרגישה וכשהיא קוראת לי משרתת זה כאילו היא נוגעת לי עם הקול ישר בלב. הקול שלה נהיה רציני יותר ועמוק והיא אמרה "משרתת..." ואני הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת בפנים ואמרתי "כן גבירתי..." והיא שאלה "איך תשרתי אותי היום?" ואני התרגשתי ושאלתי "את רוצה שאני אבוא היום גבירתי?" וחשבתי שכבר היא תגיד לי לבוא. הייתי מוכנה לבוא אליה מיד וחשבתי על הבית שלה ועל זה שאני מסדרת ומנקה אותו או שאני מגישה לה ולאורחים שלה כיבוד. היא אמרה "לא... אני רוצה שתחשבי על זה ותגידי לי ביום ראשון איך שירתת אותי גם כשלא היית כאן" וזה בילבל אותי כי לא ידעתי למה היא מתכוונת ומה היא רוצה שאני אעשה. אחר כך היא שאלה אם אני יוצאת היום ואמרתי לה שלא נראה לי. היא אמרה שהיא רוצה שאני אצא עם החברות ואפילו אמרה לי מה ללבוש - את החצאית השחורה והחולצה הסגולה שלי. היא אמרה שהיא רוצה שאני אהיה הכי יפה ושיקנאו בי וזה החמיא לי שהיא חושבת ככה.
בערב באמת לבשתי מה שהיא אמרה לי ויצאתי עם החברות לבית קפה והרגשתי שכולם מסתכלים עלי. הרגשתי גם שגבירתי כאילו מסתכלת עלי מרחוק ובודקת אותי למרות שהיא לא היתה שם. כשחזרתי הביתה רציתי לספר לה על הכל אבל ברור שלא התקשרתי כי אני תמיד לא מעיזה להתקשר אליה ובטח לא באמצע הלילה. הלכתי לישון והיה לי חום נעים כזה שהציף אותי.
ביום שבת נזכרתי במה שגבירתי שאלה אותי ולא ידעתי למה היא התכוונה. איך אני יכולה לשרת אותה כשאני לא איתה? אולי זה שיצאתי אתמול כמו שהיא ביקשה ואפילו לבשתי את הבגדים שהיא אמרה לי אבל זה לא ממש נקרא לשרת אותה. חשבתי שאולי היא רוצה שאני אכתוב לה עוד מכתב או שאני אכין לה משהו כמו הכדורי שוקולד ואביא לה מחר ובאמת לא ידעתי. כל היום זה שיגע אותי גם כשראיתי טלויזיה או שיחקתי במחשב לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. היא לא התקשרה כל היום ולמרות שמצד אחד רציתי שהיא תתקשר כי כל הזמן חשבתי עליה מצד שני פחדתי שהיא תשאל איך שירתתי אותה היום ואני לא אדע לענות. כשהתקלחתי החלטתי שמחר בבוקר אני אכין לה שוב כדורי שוקולד ואני אגיד לה מחר שלא הצלחתי ושאני לא יודעת למה היא התכוונה. מותר לי לא לדעת לפעמים למרות שגם כשהלכתי לישון עדיין הרגשתי רע עם זה.