חלום מתגשם

כשקמתי ביום שלישי היתה לי הרגשה בטעות שזה כבר ערב יום כיפור ורק אחרי שיצאתי מהחדר וחיפשתי את אמא שלי וראיתי שהיא לא בבית התחלתי לחשוב שאולי אני מתבלבלת. הסתכלתי על הלוח שנה שיש לנו במטבח ואז ראיתי שבאמת רק מחר ערב יום כיפור והבנתי שמרוב שדיברתי על זה עם גבירתי אתמול ואולי גם בגלל שלא ישנתי בבית התבלבלו לי הימים. ידעתי שזה היום החופשי שלי אבל פתאום הרגשתי שזה יהיה יום מבוזבז כזה בגלל שעכשיו עם יום כיפור והסוף שבוע אני לא אראה את גבירתי המון זמן והיום הזה הוא סתם יום רגיל ולא חג וחבל שלא ניפגש אבל ידעתי שגבירתי קבעה מהתחלה שיום שלישי יהיה יום חופשי שלי והיא אף פעם לא מסכימה שניפגש ביום החופשי וגם פתאום היתה לי הרגשה שזה שישנתי אצלה היה לה יותר מדי ממני ונזכרתי איך אתמול היא ממש כבר התעקשה שאני אלך. רציתי שהיא תתקשר ואני אגיד לה שאני לא רוצה שימאס לה ממני אבל היא לא התקשרה כל היום.

בצהריים אמא שלי התקשרה ושאלה מה שלומי ואמרה שהיא כבר התגעגעה אלי ושוב אמרה שמאז שאני עובדת שם היא בקושי רואה אותי ופתאום הרגשתי מוזר כאילו היא באמת דואגת לי ומתגעגעת אלי ואולי נפגעת מזה שאני לא בבית כי היא תמיד היתה רגילה שאני כל הזמן פה. אמרתי לה שהיום אני בבית ומחר יום כיפור ונהיה יחד והיא אמרה "יופי חמודה תנוחי היום כי עבדת קשה אתמול" וחשבתי על איך חושבת שאני עובדת שם קשה וזה נכון שאני לפעמים מאוד עייפה מהעבודה שם אבל היא לא יודעת שזה מעייף גם במובן הנפשי כי זה לא סתם שאני רק עובדת בתור מנקה או משהו כזה.

בערב כשאמא שלי באה הביתה היא חיבקה אותי ושוב שאלה מה שלומי ואם נחתי. אמרתי לה שכן ואכלנו יחד ארוחת ערב וקצת פחדתי שהיא תציק עם שאלות על גבירתי ועל העבודה אבל היא דווקא לא שאלה על זה ורק סיפרה על העבודה שלה ועל ספר שהיא קוראת והמליצה לי לקרוא וגם הזכירה לי שביום כיפור אנחנו אצל סבתא כמו כל שנה. אחר כך ניסיתי להתחיל לקרוא את הספר שאמא שלי נתנה לי אבל לא יכולתי להתרכז וסתם ראיתי טלויזיה והייתי במחשב קצת ורציתי רק שיעבור כבר היום הזה מהר ושככה יעברו גם הימים הבאים.

ערב יום כיפור זה תמיד הרגשה מוזרה כזאת למרות שאני לא צמה. כאילו הכל נהיה יותר לאט וכל העולם הולך לעצור. כשקמתי אמא שלי אמרה לי שוב שהיא כבר התגעגעה אלי וכבר בקושי רואה אותי ושוב הרגשתי כמו שהרגשתי כשהיא התקשרה אתמול מהעבודה אז אמרתי לה כמו שגבירתי אמרה שעכשיו יום כיפור וזה יום של משפחה ונהיה יחד והיא באה וחיבקה אותי פתאום ואמרה לי כמה זה חמוד שאני חושבת ככה. שתינו קפה יחד ואפילו לא פחדתי כל כך מהשאלות שלה למרות שהיא לא שאלה דברים מביכים בכלל. אחר כך היא שאלה אם אני אוכל לרדת לקנות עוד עיתון ועוגת דבש שניקח לסבתא ואני התלבשתי וירדתי לקנות. קניתי עיתון ואת העוגה וליד הקופה של הסופר פתאום ראיתי שיש מברשות שיניים ונזכרתי שרציתי לקנות אחת שתהיה לי בתיק כשאני ישנה אצל גבירתי אז פשוט לקחתי אחת. כשהגעתי לקופה הקופאית חייכה אלי ושוב פתאום חשבתי שהיא יודעת הכל ושזה שאני קונה מברשת שיניים זה אומר את כל הסיפור ופתאום הסמקתי למרות שזה היה טיפשי והבנתי אחר כך שבשבילה אני סתם עוד אחת שקונה מברשת שיניים.

כשחזרתי הביתה ישר שמתי את המברשת שיניים החדשה בתיק שלי ונכנסתי להתקלח כי הזעתי מההליכה. התקלחתי הרבה זמן כי אני בבית ואצל גבירתי אני מתקלחת מהר ולא חופפת. כשיצאתי אמא שלי אמרה לי שכבר מאוחר ושאנחנו צריכים ללכת למרות שבעצם היה רק צהריים ושאלתי למה ממהרים כל כך אז היא אמרה שנאכל צהריים אצל סבתא ואז כבר נישאר שם. תמיד דווקא אהבתי את זה שאנחנו לא בבית ביום כיפור כי זה עשה הרגשה מיוחדת כזאת וחוץ מפעם אחת שנשארתי בצבא ביום כיפור זה תמיד היה ככה. אבל השנה דווקא לא כל כך רציתי ללכת לשם והרגשתי שאני לא אוכל להיות שם לבד כמו בבית בחדר שלי ושאם נגיד גבירתי תתקשר אז אני לא אוכל לדבר איתה בחופשיות. התלבשתי והיה מוזר שאמא שלי הזכירה לי לקחת בגדים לשינה ולקחת מברשת שיניים כי בעצם כבר היתה לי אחת בתיק אבל לא יכולתי להגיד לה את זה אז לקחתי את המברשת הרגילה שלי וככה היו לי בתיק שתיים. כשהכנתי את התיק הרגשתי קצת כמו שאני מכינה אותו לפני שאני הולכת לגבירתי אבל אז אמא שלי נכנסה ושאלה אם אני כבר מוכנה ובבת אחת כל המחשבה הזאת נעלמה וכאילו חזרתי למציאות.

בדרך לסבתא שלי אמא אמרה לי "אוי יש לך דרישת שלום" וסיפרה לי שגבירתי התקשרה להגיד לה חתימה טובה וזה נורא הרגיז אותי שרק עכשיו אמא שלי נזכרה להגיד לי ושוב כמעט צעקתי עליה אבל פתאום עלתה לי בראש התמונה של גבירתי עם פנים כועסות אז עצרתי את עצמי אבל אמא שלי שאלה "מה קרה?" ושאלתי אותה למה רק עכשיו היא אומרת לי והיא אמרה שהיא שכחה ומה האסון הגדול ובאמת היא בטח לא מבינה מה הבעיה אבל כל פעם שהן מדברות אני פתאום מפחדת שאולי הכל יתגלה ושאמא שלי תבין שאני לא סתם מנקה שם את הבית ועוזרת בקניות. ואז אמא שלי שאלה אם הכל בסדר שם ואמרתי שכן והייתי קצת חסרת סבלנות ודווקא בגלל זה היא המשיכה ואמרה שהיא מרגישה שלא נוח לי עם העבודה הזאת ושאם יש משהו שמפריע לי אז שאני אגיד לגבירתי. אמרתי לה שהכל בסדר ושדווקא נוח לי מאוד שם אבל אמא שלי כאילו לא האמינה והמשיכה להציק ולהגיד שאם לא נעים לי מגבירתי אני יכולה להגיד לה והיא תדבר איתה וזה כבר ממש הרגיז אותי גם בגלל שזה לא היה נכון ואמרתי את זה לאמא שלי והיא כאילו נתקעה עם מה שהיא חושבת ולא הקשיבה לי או לא האמינה לי וגם בגלל ששוב חשבתי על איך היא מדברת איתה וזה כאילו תוקע אותי ואני לא אוכל להיות באמת חופשיה כמו שאני רוצה אם אני כל הזמן אחשוב שהן מדברות ככה מאחורי הגב שלי.

הבעיה היתה שכמה שיותר התרגזתי אמא שלי הרגישה את זה וחשבה שזה אומר שהיא צודקת ושבאמת משהו לא בסדר וככה זה המשיך ולא ידעתי איך לשכנע אותה והיא אמרה כל מיני דברים כמו שלאמא יש תמיד חושים ושהיא מרגישה ושהיא דואגת ואני התאפקתי לא להתעצבן עליה ממש גם כי לא רציתי אחרי הפעם האחרונה ואיך שגבירתי כעסה על זה וגם כי זה בדיוק מה שגרם לה להמשיך. בסוף אמרתי לה "די אמא פשוט תאמיני לי שהכל בסדר" והיא אמרה "טוב מותק תוכלי לחשוב על זה ביום כיפור ואם תרצי תדברי איתי אחרי זה. אני לא אשאל שוב כי אני רואה שזה מרגיז אותך אבל תדעי שאת תמיד יכולה לספר לי" ואני אמרתי לה "בסדר" וידעתי שאני בעצם בחיים לא אוכל לספר לה את האמת אבל שמחתי שהיא ירדה ממני ולפחות עכשיו יהיה לי שקט.

ביום כיפור לא עשיתי כלום חוץ מלישון הרבה וקצת לקרוא ובעצם לא הצלחתי להתרכז בקריאה כי כל הזמן נזכרתי בגבירתי והלכתי אחורה בזמן ונזכרתי איך הכל התחיל ועוד לפני זה איך כל הזמן השתגעתי מגעגועים ומהמחשבות עליה כשלא היינו בקשר. נזכרתי גם איך ביום הראשון שלי בעבודה אצלה לפני הצבא בפעם הראשונה שפגשתי אותה היא ישבה איתי והסבירה לי את העבודה ומה כולם עושים והייתי נורא מתוחה מזה כי אף פעם לא עבדתי במקום כזה רציני. אני זוכרת איך כבר אז היא עשתה רושם כזה שהיא אוהבת שעושים את הדברים הכי מדויק ונכון ושאסור לטעות ודיברה כאילו אין לה הרבה זמן אלי אבל מצד שני הסבירה מאוד יפה ובפרטים. מאז בכל פעם שנכנסתי אליה לחדר הרגשתי מתח כזה וחשבתי שזה בגלל שאני רוצה שהיא תהיה מרוצה ממני ובגלל שהיא כזאת שלא אוהבת שטועים בעבודה. אני זוכרת שיום אחד היא קראה לי ושוב הלב שלי דפק כרגיל וישב אצלה מישהו והיא ביקשה ממני שאני אכין להם קפה וזאת היתה פעם ראשונה שהכנתי לה קפה ואולי פעם ראשונה בחיים שהכנתי בכלל למישהו קפה וקצת רעדתי כששמתי את הכוסות על השולחן והיא אמרה לי "תודה חמודה" עם הקול הזה שלה והנשימה שלי נעצרה. דברים כאלה אני בחיים לא יכולה להסביר לאמא שלי למשל כי היא לא תבין איך משהו כזה קטן יכול לגרום להתרגשות אבל אי אפשר להסביר את כל מה שמרגישים. אני חושבת שבאותו יום התחלתי להעריץ אותה ולנסות להתקרב אליה ואולי באותו יום גם התחלתי לחשוב על איך זה יהיה לשרת אותה בבית אבל אולי זה התחיל אחר כך ואני לא זוכרת טוב.

ככה העברתי את כל היום בשינה ובזכרונות וכמה שנזכרתי ככה יותר התגעגעתי אליה וניסיתי בכוח לברוח מזה ולחשוב על דברים אחרים אבל לא כל כך מצאתי דברים אחרים כי החיים שלי עכשיו זה גבירתי ולהיות אצלה ולשרת אותה. זה מדהים איך בזמן כזה קצר החיים שלי השתנו לגמרי כמו שכתבתי לגבירתי במכתב של ראש השנה. זה כאילו ממש הפכתי להיות מישהי אחרת שבחיים לא יכולתי לחשוב שאני אהיה.

בערב אחרי יום כיפור הלכנו הביתה ואמא שלי הסתכלה עלי ככה והיה נדמה לי שהיא כאילו רוצה להזכיר לי שהיא אמרה שאחרי יום כיפור אם אני ארצה אני אספר לה מה מציק לי אבל היא לא אמרה לי כלום ואני הלכתי לחדר לכתוב והיא ראתה טלויזיה. כל הזמן חיכיתי שגבירתי תתקשר והיה לי קשה להתרכז בכתיבה בגלל זה אבל היא לא התקשרה ונורא רציתי לדעת איך היה לה הצום ואיך היא מרגישה ואולי היא צריכה אותי מחר למשהו והחלטתי שאם היא לא תתקשר מחר אז אני אתקשר אליה ואם היא תכעס על זה אני אסביר לה שזה רק בגלל שדאגתי.