בבוקר ניסיתי שוב לכתוב ביומן ולבדוק אם אני יכולה ואם אני מצליחה. ניסיתי להירגע ולחשוב על זה שאני בבית לבד ויש לי זמן ואני לא ממהרת אבל זה רק הלחיץ אותי עוד יותר וכאילו חסם אותי והרגשתי שמשהו קרה ואני כבר לא מצליחה לכתוב כמו פעם. אחר כך ניסיתי לנקות את הראש ופשוט לכתוב כמו מכונה כאילו אני מצלמת וידאו שכותבת את מה שקרה בדיוק אבל זה נראה לי פתאום חסר טעם וגם הייתי צריכה כבר לצאת לשיעור נהיגה והתארגנתי ויצאתי.
היה לי שיעור נהיגה טוב והמורה גם לימד אותי לחנות ועשיתי את זה די הרבה פעמים עד שהצלחתי והוא אמר לי שוב לעשות את זה תמיד לאט לאט ולזכור שזה עניין של נסיון ושאני לא אדאג אם בהתחלה אני לא מצליחה ושתמיד אפשר לצאת ולנסות שוב וזה הרגיע אותי למרות שאני כאילו מצפה מעצמי להתקדם מהר בזה ולפעמים אין לי סבלנות ואני רוצה כבר שיהיה לי רישיון ואני אוכל לנהוג ולהסיע את גבירתי. ראיתי גם הרבה ילדים עם תחפושות וחייכתי הרבה וזה עשה לי מצב רוח טוב ואחרי השיעור התקשרתי לגבירתי וסיפרתי לה איך היה והיא שמחה שאני מתקדמת ככה והיא גם שאלה אם כתבתי היום ואמרתי לה שניסיתי ושזה פתאום לא מצליח לי ושפעם יכולתי לכתוב המון על כל יום והיא אמרה שאני לא אנסה בכוח ושאם זה יצליח אז זה טוב ואם לא אז לא נורא וגם אם אני לא כותבת הרבה כמו פעם זה סימן שאני כותבת את מה שחשוב לי וזה בסדר. היא די הרגיעה אותי ואחר כך הלכתי לאכול ולהתקלח ואז נחתי קצת עד שאמא שלי חזרה ודיברנו קצת וגם היא התלהבה מזה שעשיתי חניה בשיעור. אחר כך הרגשתי קצת יותר רגועה והלכתי לכתוב ביומן ובאמת לא התאמצתי לכתוב הרבה רק בשביל שזה יהיה כמו פעם וגם ראיתי כמה ימים חסרים לי וזה היה לי קצת חבל אבל אמרתי לעצמי שלאט לאט אני אולי אשלים את זה ואם אני לא אצליח אז אולי זה סימן שבאמת אני צריכה להפסיק לכתוב ולהתרכז בלעשות דברים ובלשרת את גבירתי.
אחרי הצהריים אבא שלי התקשר ואמר שהוא חשב שיצא לו לבוא בפסח אבל הוא רואה שזה לא יוצא והוא אמר שהוא מאוד היה רוצה שניפגש ושהוא יודע שאין סיכוי שאני אבוא אליו אבל שהוא יתקשר בחג הרבה פעמים ושהוא יחשוב עלי כל הזמן ואני אמרתי לו שגם אני חושבת עליו כל הזמן והוא שאל מה חדש ופתאום לא ידעתי מה לספר לו חוץ מזה שאני לומדת נהיגה כי כל מה שחשבתי עליו היה גבירתי או טלי והחברה שלה ועל שניהם אני לא יכולה לספר לו וכל הזמן נזהרתי במה שאני אומרת ובחרתי את המילים בשביל שזה ישמע כאילו באמת יש לי מה לספר אבל שזה לא יצא שאני מספרת משהו שאני אחר כך ארגיש נבוכה בגללו ואני אצטרך להתחיל להסביר והכל.
בערב סתם ראיתי טלויזיה עם אמא שלי וחשבתי כבר על הנקיון של מחר ואחר כך ניסיתי לכתוב שוב ביומן אבל המחשבות שלי כבר לא היו שם ולא יכולתי להתרכז וזה עשה אותי קצת עצובה אבל שמחתי שהיום הזה נגמר ושמחר אני חוזרת לגבירתי.
לפני 18 שנים. 1 באפריל 2006 בשעה 8:46