בבוקר ישבתי קצת עם המחשב ונזכרתי שעדיין לא דיברתי עם גבירתי על כל העניין של היומן וכבר לא היה לי נעים לדבר איתה על זה אבל אני לא יכולה להחליט לבד ואני גם לא רוצה כאילו להסתיר ממנה משהו כזה חשוב והחלטתי לנסות לשאול אותה בכל זאת אם יהיה לנו זמן פנוי ואם אני לא אצטרך לעבוד הרבה בערב. נסעתי לבית של גבירתי וניקיתי אבק וטיטאתי ורציתי שהבית יהיה מושלם ומבריק כי במילא אין לי מה לעשות בימי שני וגם רציתי שבערב הכל יהיה מוכן ושקט כדי שגבירתי תוכל לעבוד אם היא תצטרך או לנוח ואולי גם נוכל לדבר קצת.
כשגבירתי הגיעה ישר נזכרתי באיך שהיא כעסה עלי אתמול וקצת רעדתי וקיויתי שהיא באמת כבר לא כועסת כמו שהיה בערב והכנתי לה קפה וחשבתי מהר אם כל הבית מוכן ונקי ואם לא שכחתי כלום וגבירתי באמת לא אמרה על זה יותר שום דבר ונזכרתי איך היא תמיד אומרת לשכוח מזה ולמחוק ולשים הכל מאחורה והשתדלתי לעשות את זה. היא גם לא אמרה שהיא צריכה לעבוד והיתה הרגשה של ערב כזה רגוע וישבנו בסלון ועשיתי לה מסג' ברגליים והיא נשענה ככה עם הראש אחורה ולא רציתי להפריע לה והשקט הזה היה טוב גם בשבילי אבל לא יכולתי לשכוח את זה שאני רוצה לדבר איתה ורק חיכיתי לזמן המתאים.
אחר כך גבירתי ביקשה סיגריה ואני הבאתי לה ואז המשכתי לעשות לה מסג' ברגליים ושמחתי נורא שהיא נותנת לי לעשות לה את זה כל כך הרבה זמן והלב שלי הרגיש כאילו אני נותנת לה את כולי ומפצה אותה גם על זה שבזמן האחרון היו דברים שלא מצאו חן בעיניה וגם על זה שכל היום לא היה לי מה לעשות בבית. ואז החלטתי לשאול אותה ולקחתי אויר וסידרתי רגע את המילים בראש ואמרתי "גבירתי אני רוצה לשאול אותך משהו" והיא שאלה מה ואמרתי לה על היומן והיא שאלה מה התפקיד של היומן הזה אצלי וממש חקרה אבל במובן הטוב של לחקור כי זה היה לגרום לי לחשוב על זה לעומק כמו שאף פעם לא חשבתי ולהתמודד עם השאלות האלה שלא ידעתי איך לענות עליהן ובגלל זה גם לא הצלחתי אף פעם לחשוב עליהן עד הסוף כשאני לבד. שאלתי אותה אם היא רוצה לקרוא אותו או אפילו חלק והיא אמרה שבשום אופן לא והיא היתה מאוד חד משמעית בזה ואמרה שזה היומן שלי ושהיא לא צריכה לקרוא אותו ושזה גם יפריע לי לחשוב באמת על עצמי ועל המקום של היומן הזה בשבילי.
אני שמחה שאני כותבת את היומן ואני נהנית לפעמים לקרוא דברים שהיו וככה גם ללמוד על עצמי אבל לפעמים קשה לי לכתוב ולפעמים אין לי זמן ולפעמים אני מרגישה גם שבמקום לעשות דברים או לחשוב עליהם אני רק כותבת אותם וזה כאילו מספיק לי וזה לא נכון שזה ככה כי זה מונע ממני להיות עם עצמי ולחשוב וזה כאילו בריחה מלהתמודד. בהתחלה כשכתבתי זה היה כאילו לחיות מחדש את הכל אבל עכשיו לפעמים אני מרגישה שכשאני כותבת זה כאילו רק כי אני מכריחה את עצמי וזה משהו שאני עושה רק כי החלטתי וזה אפילו לא משהו שאני עושה בשביל גבירתי כי היא לא רוצה לקרוא את היומן והיא גם לא אמרה לי לכתוב אותו ולפעמים אני גם מרגישה שמרוב שאני עסוקה בלכתוב הכל אין לי כבר זמן ואת הזמן הזה של הכתיבה אני צריכה להקדיש לגבירתי אפילו כשאני בבית ואפילו רק בלחשוב על איך אני יכולה להתקדם ולשרת אותה יותר טוב ובדברים חדשים.
היתה לנו שיחה מאוד ארוכה על זה והשיחה הזאת גם לא היתה קלה ולא ידעתי מה להחליט כי כשאני כותבת לפעמים אני מרגישה שאני לא צריכה להתעסק בזה וכשאני לא כותבת אני מרגישה כאילו יש לי לחץ כזה לכתוב וכאילו אני לא מספיקה ונהיה לי פער כזה של כל הימים שלא כתבתי ושאני גם לא אספיק בחיים להשלים את הפער הזה. החלטתי לנסות לכתוב רק לעצמי וגם יותר בקיצור ממש רק בשביל לזכור וככה לבדוק את זה ולדעת אם אני כותבת בשביל לזכור את הכל או בשביל משהו אחר וזה אולי גם חלק מהתהליך שאני אהיה ממש משרתת של גבירתי ובסוף אני אגור אצלה ואז בטוח שאני לא אכתוב כי לא יהיה לי זמן וכי אני לא ארגיש נוח לעשות את זה.
אחרי שדיברנו הרגשתי ממש עייפה וחלשה כזאת וניסיתי לא להראות את זה לגבירתי אבל היא חיבקה אותי והיא הרגישה והיא שאלה אם אני רעבה ואמרתי לה שכן והיא הזמינה לנו אוכל ואכלנו יחד סושי ואחר כך סתם ישבנו בסלון והיא ליטפה לי את הראש ואני נשענתי על הרגל שלה והרגשתי כל כך בטוחה איתה ולא רציתי לקום משם אבל בסוף כבר היה מאוחר וגבירתי שלחה אותי הביתה והמשכתי לחשוב על זה כל הדרך וגם לפני השינה.
לפני 18 שנים. 25 במרץ 2006 בשעה 7:30
