אחרת אין הסבר הגיוני למה אני ממשיכה להכאיב לעצמי ולנקות את שאריות הגועל שמזכיר לי כמה אני קנאית ועושה לי בחילות.
הנרות, הו הנרות, איך זרמת איתי לגבי ההפסקת חשמל, כל כך עצוב לי שאף פעם לא הדלקת בשבילי נרות.
למה אני עם כל מה שיש בי וכל המבחר שיש לי, ממשיכה להתחנן להיות קרובה אליך ולתקוע לעצמי סכינים בלב.
מי אתה? לפעמים אני מרגישה שאתה חצוי לגמרי. אני לא יודעת אם אתה זה הגבר החם והרגיש והחכם שאני רואה בך או סתם דוש חסר לב שנהנה מכל העולמות.
אתה פוצעה לי את הנפש ואז מרפא אותה וזה חוזר על עצמו כבר שנים.
אני לא יכולה בלעדיך ונטרפת כשאני איתך, למה זה לא מניח לי?!
בחיים לא נתתי לאף אחד לשחק איתי בצורה כזאת, להתנהג אלי כאילו אני מכשיר חשמלי שמדליקים ומכבים לפי הצורך.
אני לא מבינה מאיפה יש לי את הכוח לסלוח בתוכי בכל פעם מחדש ולעבור הלאה כאילו אתה קדוש ויש הצדקה לכל דבר.
הלב שלי נפתח אליך יותר ויותר, הגוף כאילו נוצר להתחבר לשלך ואתה עיוור, נכה רגשית שמשתין על הכל בקשת כי אתה בטוח שתמיד ארוץ אליך.
וזה נכון, אתה צודק, אני תמיד ארוץ אליך… לפחות עד שמשהו ימות בי, עד שהאהבה הזאת תיחנק מקנאה למוות.
אני לא באמת אוהבת כשכואב לי אבל אני יותר מידי אוהבת אותך.
