אין לי כוח לסבול את המחשבות שלי, זה כמו עינוי, מלחמה פנימית ביני לעצמי, בין רגש להגיון ורגש חסר הגיון.
מנסה לראות טלויזיה אבל אין לי מושג מה משודר, המוח ממשיך לרוץ ולא עוצר.
אם לא הייתי חולה ומפוצצת בתרופות, הייתי שוקלת למסטל את עצמי למוות.
אני אפילו לא מצליחה לגעת בעצמי, זה ישר מגביר את כל המחשבות עליך.
מתי זה יעבור?! מתי המוח שלי יפנים שזה אבוד, שאתה מעולם לא הרגשת את מה שאהבתי לדמיין שכן. שהייתי רק כלי נוח שסוגר כמה פינות מתי שצריך ולא מעבר.
אתה יכול לקנות את כל מה שנתתי לך, אתה לא זקוק לי באמת.
הרגש שלי חסר משמעות עבורך, כל הביחד שלנו חסר כל משמעות, נכון?!
אני סגדתי לך כמו לאל, ראיתי בך את היצירת אומנות הכי יפה שהטבע יצר ואתה התענגת על הטמטום שלי.
האהבה שלי כל כך מיותרת לך, אתה עטוף במשפחה וחברים, מוצא זיונים בקלי קלות ואין לך צורך בי.
אתה לא יודע מה זה בדידות, מה זה כשאין אף אחד שדואג לך ואף אחד שרוצה לגרום לך אושר, סתם ככה מתוך אהבה טהורה.
אני לא יודעת איך זה מרגיש לקבל אהבה ללא תנאי, האהבה שקיבלתי תמיד עלתה לי ביוקר.
הפעם זה עלה לי בלאבד את עצמי, לאבד את התקווה שזה קיים, לאבד את הרצון לפתוח שוב את הלב שלי עבור מישהו.
יום אהבה מסריח, אחד המסריחים שחוויתי.
כל הרחמים העצמיים האלה כל כך מתסכלים אותי, אני צריכה מישהו להוציא עליו את הזעם עם שוט.
בא לי לשלוט בחייה גדולה ויש בי צורך להיות מרושעת כאילו לילית מגרשת את הילדה הקטנה שבי ורוצה להשתלט.
אולי מחר, אם ארגיש מסוגלת, אגיד לפלסטר שלי להגיע… לדבר היפה הזה יש גב של שחיין וציוד מרשים. הוא מרים אותי כאילו אני נוצה חסרת משקל וגורם לי להרגיש טעימה וסקסית. הוא יהיה לי אחלה אדולן בגמילה ממך.
