זה קשה להכיל את הילדה הקטנה הזאת שמנהלת אותי, זו שלא מוכנה לדחות סיפוקים, לא מוכנה להקשיב להגיון ורק דורשת כל הזמן את הסם שלה.
והנורא מכל, היא מאמינה באגדות ובקסמים ובטוחה שהסוף חייב להיות טוב.
סטייל: הוא יבין שהיא החצי שלו ויעשה מאמץ בלתי רגיל להיגמל מההתמכרות שלו לסקס. הוא יסע כל הדרך (15 דקות נסיעה כן) במכונית הלבנה שלו, יטפס לקומה השנייה או יזמין מעלית (למי אכפת).
היא תפתח לו את הדלת והוא מיד ידביק אותה לקיר עם נשיקה לוהטת וילחש לה שהוא מצטער על כל הצער שגרם לה להרגיש ושהוא הבין כמה הוא אוהב אותה כשאיבד אותה ועכשיו הוא פה לתמיד והם יחיו באושר ועושר ובלה בלה בלה…
דאם, איזה תמימות וכמה בולשיט, למה בכלל לחלום כאלה שטויות.
למה סתם לפתח אשליות חסרות כל בסיס והגיון בריא.
כי אחרת זה עצוב מידי, כי הדמעות לא מפסיקות, כי הרבה יותר נעים להאמין באגדות מאשר להאמין לאמת שנאמרה לי בצורה הכי פשוטה וברורה.
לא אני לא באמת מיוחדת עבורו והוא לא הרגיש כלום ושום דבר והכל היה החלומות המטופשים של הילדה הקטנה שתקועה בגוף של אישה בוגרת שמסרבת להתבגר!
הרי יותר קל לספר לעצמי שהוא לא יהיה מסוגל לוותר עלינו לתמיד, מאשר שזהו הסוף.
בא לי לחנוק את התמימות הזאת עם כרית, כדי שהילדה הזאת תפסיק להרעיש לי בראש ולהפריע לי בגמילה.
בא לי גם לחבק אותה ולהגיד לה שלמרות שהכל בולשיט, היא עוד תחייך ותצחק צחוק מתגלגל, גם בלעדיו.
