יש כזה מקום, שאתה תמיד תרצה לבוא אליו.
יש אנשים שחובבים את הים, יש כאלו שישבו בבית קפה, יש כאלו שיראו טלוויזיה ויזילו דמעה מאיזה קטע מבויים.
יום אחד יקרה משהו והשלווה של המקום הזה תתערר, הנוחות של הדבר המוכר תתפוגג.
למה？
כי החוויה היפה אותה אתה חווה ורק אתה ,ורק ברגע מסויים שזה יכול להיות חלקיק שנייה היא מבקשת לקבל תהודה, להשתתף בשמחה של נצנוצי עיניים שבוהקות מהיצירה ללא סיבה, בריקוד מהמם של
חיוך, זרימה ויצירת משהו חדש לגמרי.
זה קורה כשיש דיאלוג עם עוד מישהו, משם מתחיל הדיאלוג, כשיש שיתוף, הצד השני לא תמיד חייב להבין, למרות שמנסה, פשוט מזדהה עם השמחה, מתחבר ובכך מעצים את החוויה, כי הוא פשוט מקבל מבלי להבין את המציאות של השני כעובדה ונעשה חלק ממנה.
שם נעשה חיבור דיאלוגי- הכי פשוט, טבעי ופתוח.
אין מקום לטובים יותר או טובים פחות והיצירה המשותפת היא האנרגיה של אותו הרגע.
נכון, את זה לא ניתן לראות ולהתבונן ביצירה הזו בעיניים. לכן התוצר הוא אוניברסאלי ולא תמיד מובן.