כשהייתי ילדה , בת 9 בערך, העולם היה שלם. בת 9, העולם עדיין היה שלם. לא מפורק. ביליתי בקיץ בבית נופש שהיו משכירים דודים שלי בחוף הים. זה היה בית קטן, פשוט והכי מושלם שיכול להיות. כל בוקר המיטות היו מסתדרות כמו בסרט, חלקות, עם ערימת כריות אחת על השנייה, לפי הגודל.
בת דודתי אימקה, הייתה החצי השני שלי. היינו נושמות ביחד אפילו. זאת לא חייתה אהבה , זה היה חיבור בדם. קיבלנו אחת את השנייה, רבנו, אהבנו, כל הזמן בילינו ביחד בלי לשים לב לשוני בינינו.
היינו שומרות אחת על השנייה כשהלכנו לשירותים שהיו מחוץ לבית. אלוהים, איזה סירחון היה שם.
היינו מתעוררת בבוקר וצלחת סנדצוויצ'ם עם שומן עוף ונקניק היה מחכה לנו. לאחר מכן, היינו כל הפמיליה הולכות לים.
אחד הבקרים התעוררתי מוקדם, הבקרים בקיץ היו קרירים וצלולים. היה אפשר לשמוע צליל של טיפת טל שנופלת מהעלה הקר.
התעוררתי לא כהרגלי.
משהו קרה. משהו שלא הסתדר לי במוח הצעיר ודל ניסיון ואפילו ברמה אנושית. משהו לא אנושי קרה.
לבעלת הבית ששכרה בבית שלנו הקיץ היה דיר חזירים, הם היו מגדלים אותם, כי קל מאוד לגדל את החזירים , כיוון שהם אוכלים כל דבר שנותנים להם. לא ידעתי על קיומו של הדיר עד היום ההוא. הם גידלו את החזירים וכשהיו מספיק גדולים, שחטו אותם.
צרחה, צרחה שלא הכרתי בחיים, בקשת היפה של הקולות שהשמיע העולם עד כה.
צרחה של מישהו, מישהו שכאב לו. הקול קרא למישהו, קרא לעולם.
צרחה של ייצור שכאב לו. קול שנטמע בתודעה שלי כהמחשה של הכאב, חוסר אונים, אכזריות קרה.
את החזירים שחטו עם סכין ארוכה בדקירה בלב. לפעמים לא היו פוגעים בדיוק בלב הגדול של החזיר. הם לא הצליחו באותה הפעם והחזיר צעק מהכאב, צעק צעקה שלא ניתנת לעיבוד בתודעה שלי עד היום. זה נמשך הרבה זמן ולא ידעתי שזה הוא. יצור שנחרץ גורלו.
אומרים שצריך לקבל את הכאב, להתמסר לו, לתת לו לכאוב. האם ידע החזיר הזה תיאוריה היפה הזו? אולי היה מת עם חיוך על הפנים?
אני לא אקבל את אותן חמש דקות של חיי, לא אשבץ אותן תחת כותרת פילוסופית. לא אעבד את המידע הזה , זה לא שייך לעולם. בעולם חיים, לא מתים. בעולם אוהבים, לא פוגעים. גם עם יש סיבה, לא.
מסתבר שיש אנשים שלא אוכלים חזיר בגלל שזאת חיה שיש לה נשמה....
אותם האנשים קמים בבוקר ונשפכים לעולם ,בו הם אוכלים אנשים אחרים. בלי מלח, בלי להרים גבה ,אפילו יש להם סיבה טובה לזה: "זה אני , אני צריך אותך, שלא תבין לא נכון, אתה חמוד, אבל אוכל אותך, קח את זה בחשבון, ואכאיב לך, שלא תטעה".
אני מסרבת להאמין לאנשים האילו, כי אם אאמין, אקבל את אותו הרצח של החזיר. ואני לא אקבל ולא אאמין. ויכאב לי כי החזיר הזה לא סתם קרא לי.
