מקבץ נדבות בצומת סילבר. תמיד דאגתי לשים לו מטבע בפחית על מקל. הרגשתי נקודת חיבור בלתי ניתנת להסבר למהות. לא התכוונתי לתת בשבילי או בשבילו. הפעולה הייתה הופכת אותי לקיימת.
ועכשיו קר לי והבדידות מנקרת לי את העיניים ואני מוכנה לעמוד בצומת ולבקש שמישהו יראה אותי.
אולי כשאהיה בשפל יסתכלו לי בעיניים? לא יגידו את יפה, אבל… או את עקשנית מדי. לא יחלקו לי ציונים. הם לא מעניינים אותי.
עם , בלי דעתך אני אהיה מה שאני. רק תראה אותי.
בלי שאסביר ואנגיש לך את תורתי ואז תחליט שזה טוב או רע לך ואז תחליט מה הוחלט בישיבת נבחי נשמתך.
כשזה קורה, זה באמת קורה.
לא "יקרה" ולא " אולי יקרה".
ולמרות שברור לי שזאת המלחמה הפנימית שלך מול עצמך , אני נלחמת עליך מולך.
כמו מקבץ נדבות שנלחם על הגרוש החלוד שלו.
לפעמים אני מתביישת מזה וכבר לא חולמת שתהיה קרוב. כועסת, בועטת, סוררת וזה לא נעים לך , כי אתה לא רואה אותי. אתה עסוק בשלך ובגאווה מצהיר: " זה אני !".
כואב. באמת כואב.
אז הנה, אני נכנעת. סיימתי את המלחמה.
לא ניצחתי ולא הפסדתי.
