הלכתי קצת לפסל...
ונורא נהניתי... מהשקט של החומר.
אתה יודע, האדם מייצר המון רעש. מין ילד עם קפריזות והרגשות שלו.
מפוקס בעצמו ומנסה לסובב את היקום לפי עשרת הדברות שלו. והחומר. אין לו ערכים. הוא יישות פשוטה. חי לו חיים מההווצרות עד לפרוק, כמו האדם מהולדתו עד למותו, רק לא מנסה להתערב.
מנומס , גמיש, רגוע. לעולם לא יפגע באף אחד. לא שמח ולא עצוב. לא מחפש כלום. פשוט חי.
לעיתים האנשים מדברים על היעדר ציפיות כדרך של הרמוניה ובכל הכוח מנסים לחיות נטולי ציפיות, נלחמים על זה מול עצמם ולאיזה רגע מכריזים:"אין לי ציפיות". ובלב, חחח, ברגע שהם דנים בזה, הם מייצרים את הציפיות למען היעלמותן. ומשקרים.
לי יש ציפיות. הציפיה הכי מציקה לי זו ציפיה לחיות. אני נלחמת על החיים שלי. חיי אישה , יוצרת ויצרית. לא מנסה להיות נטולת ציפיות, בגאווה חולמת את חלומותיי.
כל הזמן.