היום זה היום הגדול. היום שבו מתחיל הסוף הרשמי
הצלחתי להעמיד פנים. כמעט עד הסוף. עד השיר הארור ההוא ששבר אותי לרסיסים
מזל שנשארנו רק ארבעה והאנשים הכי קרובים. ודווקא ההכי פחות חביבה עלי הייתה שם לצידי ותמכה. אפילו שהתייחסתי אליה מגעיל כל השנים האלה
ודווקא היא "זכתה" לראות אותי מתפרק ומייבב כמו ילד. והשניים האחרים הראו לי כמה שאני אהוב ומוערך
הוא הצחיק אותי כמו שהוא יודע. יש לו כישרון מיוחד והוא חבר ובן ברית אמיתי. מאוד כמוני
והיא תמיד מקשיבה ועוזרת, מייעצת ותומכת. ובאמת רוצה את טובתי. אישה מיוחדת עם לב זהב שעברה מרורים בחיים ויודעת דבר או שניים
אבל הכאב לא עוצר ולא מרחם. מתגעגע בטירוף. משתגע. אף אחד לא יודע באמת מה עובר לי בראש
שום דבר כבר לא כיף יותר. לאוכל אין טעם. אפילו האוננות כבר לא מספקת. אין עניין בכלום. כבר אין תכלית, אין עבור מי.
כמו עלה נידף שנתלש מהעץ שלו ועף הרחק ברוח אל עבר האבדון
כל דבר מזכיר לי אותך. והזמן אכן יעשה את שלו... יעמיק את הגעגוע והכאב ויקשה עלי עוד יותר. יגמור אותי לאט לאט
כי לא תהיה לי אחרת על פניך. זאת נדרתי ואלוהים עדי. נועדתי להיות שלך. נוצרתי לשרת אותך. ונבראתי כדי לתת לך את מתנת האל שקיבלתי מהבורא.
אני מקוה שהוא שווה את זה. אני רק מתפלל לאלוהים שתהי מאושרת ושישמור עליך ועל המשפחה. לעולם לא אתן שיקרה לך משהו רע
הצילו... 😭😭😭
