מחירות לעבדות

זה כבד לי. 

הכאב הזה לא מרפה. אני מצליח להשתלט ולהרגיע אותו קצת, רק לזמן מה...

עד שמגיע עוד משהו שמקפיץ את זה. שמוציא הכל החוצה שוב.

אני בכלוב שלך אצלך במחסן. הבנתי שלעולם אהיה שם. הלב כבר מקולר חזק.

"תמיד היית משוחרר" את אומרת, למרות שאת יודעת שזה לא באמת יכול לקרות. הדבר שהכי לא רציתי להיות זה משוחרר.

שום בכי מרורים לא מקל עלי. לא מוצא נחמה בכלום. 

הסימנים והרמיזות שברורים מעל לכל ספק. על פניו אני אמור להיות האדם הכי קרוב.

אבל את כבר שלו. תמיד היית

אני רוצה להגיד לך תודה.

תודה על מה שאיפשרת לי לעשות עבורך. תודה על זמנים יפים. תודה על מה שאת עבורי.

תודה על מי שהפכת אותי להיות כי בלעדיך זה לא היה קורה.

תודה על חברים חדשים, על חוויות, על שנתת לי לחוות אהבה מהי. 

תודה על חיבור מיסטי קסום שלא יהיה מה שישתווה לו אי פעם.

תודה על תחושת ה"להיות בחיים" שבזכותך זכיתי לקום לתחיה. שנתת משמעות לכל דבר שאני עושה.

תודה על שהענקת לי משפחה חדשה. על אנשים חדשים לדאוג ולעזור להם לגדול ולהתפתח.

תודה שאת שם בשבילי ברגעים קשים. שעזרת לי להתמודד. שהכלת והקשבת. 

תודה על הסבלנות האינסופית שלך. וגם כשהיא לא הייתה איפשרת לי להכיל אותך.

תודה על שאיפשרת לי לדאוג לך, לגוף ולנפש. לביתך ולרכושך. 

תודה שאת שותפה להגשמת היעוד שלי ולמי שאני בעולם הזה. שלימדת אותי מה זה באמת לשרת,

מה זה באמת להקריב, ומה זה באמת למחול על הכבוד והאגו 

אלף פעם תודה לא יספיקו להביע כמה אני אסיר תודה, ואלף דמעות לא יספיקו להביע את עוצמת האהבה

כשאני כותב את השורות האלה 

הייתי ונשארתי סלייב. ולא תהיה לי אלה אחרת על פניך. לעולם   :_(

אחכה לך בקופסא ביום שתחליטי לשים אותי שם, עד יומי האחרון. כי מאותו רגע זה רק דממה ושממה