אני כותבת ומוחקת. כי אפשר כך לאבחן את הצורך שלי ביציבות דווקא בגיל צעיר. אז ייתכן שהפוסט ימחק אבל אני צריכה לפרוק.
רקע- השנים הראשונות ביסודי שלי היו ללא יציבות כלכלית מבחינת הבית. היינו במצב לא טוב בלשון המעטה. אמא שלי דאגה להכל (שוב, יודעת כמה זה צועק דאדי אישיוז וקשר לגיל צעיר אבל רוצה לכתוב מהלב) ולמרות שלא תמיד הבנתי את התוכן הבנתי את הלך הרוח- הלחץ והמתח. אף פעם לא ביקשתי שיקנו לי דברים (לא ברביות, בובות.. כלום) והייתי מאושרת משקיות בגדים שהיו מביאים לנו וכשהיו קונים לי דברים.
הייתי ילדה חברותית, שמחה ושאני בעצמי מילאתי את העולם שלי והייתי מרוצה מחלקי אבל גם היה לי חוש צדק ואמת פנימית. עשו חרם על אחת הבנות ולקחתי אותה 'תחת חסותי' באיזשהו שלב היא חזרה אל הבנות שהחרימו אותה ו'הקריבה' אותי.
עכשיו- לא היינו בקשר ועכשיו היא שלחה לי הודעה שהיא עשתה חושבים וכמה עשורים אחרי היא מתנצלת ומצטערת.
המחשבה הראשונה שלי היא- איזה יופי ואיזה קלוז'ר מטורף.
התגובה השניה שלי היא- סליחה אחת לא מכפרת על שנים של התעמרות והתעללות אפילו עם סימני חרם. אני צריכה להגן על במבי הילדה. צביטה אחת בלב לא שווה את כל הצביטות בלב שלי, את הסטירה למציאות הכואבת הזו, את השינוי באופי שלא האמנתי באף חברות, הפכתי לשקטה ועם פחות שמחת חיים, לא נהנתי מהשנים שלי ביסודי.
אני מתחבטת בין שניהם. נבירה בגלדים
