לפני 20 שנים. יום שישי, 29 בספטמבר 2006 בשעה 5:29
אני יושב על כסא גבוה
אפוף בעשן סיגריות , מתנועע מצד לצד על פי מקצב המוסיקה האלקטרונית.
אני לא יודע בדיוק איפה אני,
המקום אפל
נראה חסר חיים, אך עם זאת מרגיש עיניים מסביבי , צופות.
אני מנסה להדליק סיגריה אך המצת לא עובד.
"אין אש במקום הזה " אני שומע מרחוק ...
קול מהדהד ונעלם.
אני מסתכל על רגליי
רואה שהכל מרחף באוויר.
השולחן , הכסא , הבר / מסעדה / וואטאבר.
אם אקום מהכסא , אני מבין לפתע , אצנח אל מותי.
כוס וויסקי מרחפת לאיטה כך בחלל , מתמקמת מעל ראשי,
מתחננת שאושיט יד , שכמובן הושטתי.
אחרי 3 לגימות קלות
כסא בר גבוה מתווסף אל מסביב לשולחן.
עליו
יושבת לה דמות
מוצללת
בעלת גוף אנושי ופנים יותר מדי עגולות
דביבוניות משהו , מזכירות תווי פנים של דוב ...
הדמות פונה אליי בטון מעט מאיים :
"עכשיו תורי " - היא לוחשת
תורך מה ? שואל אני בהיסוס
"לשמוע..."
לשמוע מה לעזאזל!? אני שואל בתהייה מלווה בעצבנות של פחד.
"הכללללללללללללללל" קול מתגלגל הצורב את אוזניי.
עוד שניה אני מרגיש - נחלים של דם יפרצו משני צידי ראשי.
הדמות
שולפת לפתע אקדח , והוא , מרחף , מצמיד קנו אל רקתי.
"כמו שאמרתי " , לוחש הדוב , " אני רוצה לשמוע הכל "
לפתע
הבנתי , מה הוא רוצה לשמוע
ובאותה שנייה
עוד כסא בר ריחף לעברינו בדיוק כשהתחלתי לדבר ... ללחוש ....
"מהשנייה הראשונה ... " חדלתי לדבר , האור החלש גם ככה , כבה לחלוטין.
כסא הבר השני התווסף כבר אל שולחנינו , ודרך העלטה אני מבחין בעיניי זהב צופות בי ,
עיניים יוקדות .
"עכשיו תורי " חזר הקול.
"עכשיו תורינו ..." בוקע מגרונה של הדמות הנוספת , קול מעורבל , חסר זהות , מוסווה , כך זה נדמה , בכוונה.
אני מרגיש את דריכת האקדח.
מרגיש נחלים של זיעה קרה מציפים את פניי.
"עכשיו תורינו ..."
לוחשים הם ביחד , יוצרים צליל הרמוני טהור הרווי הוא בפחד.
השקט מסביבי בלתי נסבל
והאוויר נדמה אוזל עם כל רגע
מקשה עליי להפעיל את מיתרי קולי.
אני עוצם עיניים , למרות כל החושך
מצווה על מיתרי הקול להתחיל לעבוד
מתאמץ ומזיע
מייחל שתגיע
רוח של ים שתשטוף את הפחד.
"עכשיו ..."
-כן כן תורכם אני צורח , משתולל עם לשוני בהבזק של בטחון.
נשמתי לרווחה לרגע
מרגיע את עצמי
בקול לוחש גימגמתי קלות , אס-אספר לכם הכל...
"מהשנייה הראשונה
אהבתי אותה
אותך יותר נכון
את כל מה שאת מכילה
אם זה מערבולות
או ניצוצות של שקט
או קללות חסרות רסן
או משפטים חוזרים - "אני שונאת אותך "
מהשנייה הראשונה
ידעתי / חשבתי
שאותי היא לא רוצה
יותר נכון
אותי , את לא רוצה
אבל נשארתי
למרות שהתסריט התברר כרחוק שנות אור מדמיוני.
נשארתי
כי אני לא יכול להתכחש למהות שלך בשבילי
ואת צריכה קצת שקט
אולי יותר מדי
את רוצה לנסוע
סליחה , לעוף , לדאות מעל כולם
ומגיע לך הכל
עולם ומלואו
סליחה , גלקסיה
אבל אני מניח
שזה מגיע גם לי.
אני אוהב אותה
אותך
למרות שזה לא הגיוני
ככה את טוענת
ממשיכה לטעון
אולי ככה , את חושבת , הוא יפסיק
אבל הוא לא
ז"א ,אני
לא אפסיק
לומר לה
ז"א לך
כמה את חשובה לי
כמה את יקרה לי
כמה אני חסר משקל אל מול דמותך
שוקע בעינייך
ואת צריכה זמן אני יודע
להחליט , להסתובב
אולי קצת להרגיש
פחות כאב..."
מילים נאמרות שוב ושוב
אבל כוח לשנות , גם להן אין לפעמים.
סגרתי פרק
מנסה לסגור
עדיין
לא רוצה אחרת
רק ככה
לא יכול אחרת
אז עדיף בלי
זה חלום שחלמתי
חלום של פרידה
חלום שמנפץ חלום
חלום שהוא בעצם אשליה
חלום שהוא שלום.
